על במותייך חלל

לפיי החישובים שלי כבר רכסת את אחרונת המזוודות ולקחת את הצרור מהוו שליד הדלת ויצאת
את עכשיו כבר על מטוס או אחרי מטוס, ובכל מקרה:
רחוק מהבית שלך וגם משלי, עם קרובים שלך שאינם קרובים שלי.
והנה הימים עוברים ואיתם את מתקרבת
ובסוף כל הקונספטואליה הזאת וכל ה"הנה הנה" האלה יתגשמו לכדי את, כאן ממש
וכבר מעכשיו אני אוספת את השברים של לא-מספיק מפני הרעב הזה, במקום "לצפות בצורה בריאה".
מה זה "לצפות בצורה בריאה" לאנשים שחסרו כה הרבה כמו שחסרת לי?
(בניגוד אלייך אני עוד גרה כאן, במדינה שאנשים לא זורקים בה לחם כי פעם לא היה.
אני מבינה אותם הכי הכי כשאני חושבת עלייך).
בקיצור, בקרוב את באה לביקור מולדת ואני אורזת מחדש לחזרה לסרט גטו הקטן שלי.

יופי.

אותות קטנים של תשומת לב וחיבה הם מאחזי הרגליים הקטנים שבעזרתם את מטפסת במעלה היום.
הגעת לקטע חלקלק: אמצע הלילה, אין יוצא ואין בא.
את מהדהדת את עצמך ואלף קטעים קודמים כמו זה, והמציאות לא מאחרת להתפלש בחלקות דמיון.

כמו המים באזניים שלי כרגע, שנושאים את הקול כך שהוא מגיע באיחור מורגש בצד אחד,
גם רגשית אני מדמה לשמוע קול יחיד פנימי, כמשהו ששר קנון עם עצמו.
זה משפיע גם על היציבות.

כן, זה משפיע גם על היציבות.

עוד מעט קיץ, והשסקים מנצים על העץ בכניסה לבית של ההורים שלי.
בזמן הזה לפני שנתיים אמרת לי: העטלפים עורכים משתה הלילה.
בזמן הזה בשנה שעברה התעוררתי כל בוקר אל השם שלך בוהק על המסך שלי
ואל המילים שלך מקדימות אותי, מקדמות אותי.
בזמן הזה בשנה שעברה שמחתי כל כך בשסק המבשיל,
היה בו רמז של ציפיה, משהו להאחז בו כדי להסתכל על המבט המשותף,
הוא היה עבורי דרך אחרת לומר: כמה יפה פורח הלילך.

שובו של השסק ואי שובך גורמים לי לתחושת נטישה, מחיקה ועלבון.
הוא אומר השנה בדיוק את אותו הדבר, השסק. בדיוק את אותו הדבר.
לשאת את היופי לבד מעקר את הטעם מזה.

סוף סוף,
קניתי לי דיסק של פוליאנה פרנק.
לא הייתי נוער עם דיסקמן, והקול שלה, של שרון-אליוט-בן-עזר,
הסתנן אלי רק כשבחרתי מהדיסקים של אחר, בנסיעה ארוכה,
שלא לדבר על ההיכרות הדוחה עם "זיוה"
דווקא מצד ההוא שעדיין לא מקבל שם של אדם.

אבל עכשיו הם אנשים מבוגרים ואני בדיוק רכשתי לי עצמי קטן,
והיתה הופעה בצד השני של הארץ ויש דיסק עם השם שלי עליו
אי שם בערימות של מישהי אהובה.

אז נכון שעכשיו כבר לא לא עולם של דיסקים
שלא תשכבי על מיטה על נגן על הבטן שלך,
מרגישה את הסיבובים.
אבל הצעצוע הרבוע הקטן יכול, וגם את:
להקשיב לדיסק בגילך, כמו לראשונה.

לאחור תביני איך שזה היה גורם של מטאמורפוזה
לכל כך הרבה אנשים שחשובים בחיים שלך
קדימה, תביני.

הבנתי ממתחת לעור את אחד הצדדים הרעים באמת שמהם יכול לבוא BDSM:
כדרך לבצע פגיעה עצמית פיזית by proxy
כשהמטרה היא השבתת כאב שלא מכירים דרך להתגבר עליו אחרת.

(כנראה זו הכוונה היתה בהתחלה של "המזכירה", הא?)

זמן פנוי,
זה מה שיש לי כשיש לי זמן פנוי.

&feature=related

שלבבי *לא* התרגל אל עצמו.
(זה לא יועיל לשכנע את עצמי שעיני חדלו משכבר
לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים)

&feature=player_embedded#!

[ואני *לא* נושאת בקלות שתיקה]

"הסכנה אינה שהנשמה תתחיל לפקפק בכך שיש לחם, אלא שדרך השקר היא תשכנע את עצמה שהיא לא רעבה" (סימון וייל, מצוטטת בתוך ספר על פסיכולוגיה בודהיסטית שנתן לי במתנה ידיד)

שני לחנים, שני סגנונות, לאותו "זה".

מה את בוכה?
תירגעי.
זה כולה מאי, קיביני-אמו.

ארבע פעמים "כל כך" היא כותבת באותה הודעה בת שמונה שורות.
ועוד פעמיים "ממש".

מן ההתרגשות שעולה בי בהשראה-
אני נמלטת אל המניה והדיווח.

כך.