על במותייך חלל

נטול מושג​(אחר) - איזה כיף כשאת כותבת. אם יורשה לי - "
באתי לתת איזה ציטוט והחלטתי שלא. יפה לו להישאר במקומו.

מרצדת - המבט הזה שמתגנב לעיניים של אנשים שאני יודעת שאוהבים אותי ורוצים בטובתי, כשאני מעלה את השם שלה.
הם כמו עוברים (בשקט ככל שניתן, אבל במובחן) להליכה על בהונות, לחמלה. לנימת ההשתתפות בצער שמביעה את השיפוט הזה שאנחנו מאמצים כשאנחנו טובים יותר אל החולים, הנדכאים, חשוכי התקווה יותר מאתנו.
כשהיא מתחילה לחזור, אני מתחילה בלשמוח בחזרתה, ואז הם מגיבים ככה, בקרירות, בחוסר היענות, והמבט שלהם מהבהב אלי את כל הספקות האלה, שמיד קמים עלי מחדש במחול שדים.
כואב לי להאמין בזה והכאב משאיר אותי כאן יותר טוב מכל דבר אחר. הם רק רואים אותי רואה את זה מחדש והתמונה בראש שלהם מתיישבת יותר טוב.
אבל למה ככה, אנשים שאוהבים אותי? למה לא לראות איתי את האפשרות שלא להיות במלכוד הזה מחדש?
אני שונאת ציפיה. אני חושבת שהמילה השנואה עלי ביקום היא "תוחלת". היא תמיד באה עם התחילית "חוסר-" תלויה עליה כמו זנב שמכשכש בכלב.

מרצדת - אוף, זה הכל בגלל שאת מדברת עם לסביות, אנחנו יכולים להיות יצורים כל כך פטאליים.
טוב שיש לי גם חברים קוויריים שמסתכלים עלי ואף פעם לא חושבים שיש שם משהו שמקובע וקבוע לנצח. יש לי חברי נראטיב שיכולים להזכיר לי להסתכל בכאן ובעכשיו ולפחד פחות, כי הכאן והעכשיו מצוידים יותר טוב. כי הכאן והעכשיו כבר יודעים יותר. החברים הפוסט מודרניים שלי יכולים להזכיר לי לעגן את עצמי בגוף ותנועה ובתקשורת פתוחה.

גם האגרוף הזה יכול להיות יד פתוחה ואצבעות.

מרצדת - זה גם היה לפני שבוע ועדיין יש עוד שבוע. הזמן יש לו תכונה מעצבנת לשנות את מאוצו כתלות בנקודת המבט. אני הכי אוהבת כשהשעון על היד שלי מתחיל גם הוא לתעתע. היום היה בו את התאריך של מחר. זה כנראה כי העברתי בטעות גם יום קדימה יחד עם השעה של שעון-קיץ, אבל הפלאים האלה כל כך פלאיים ברגע שהן מתגלמים בחפצים הדוממים, האובייקטיביים לכאורה, המלווים אותי ביום יום.