|
|
|
כמו מה אני תגידו, כמו מה?
כמו גרגרי תירס יבשים בתחתית של קערה מתחממת,
קודם יקפצו
ואז ממש יקפצו
ואז לאט לאט יקפצו פחות
ובסוף יהיו ערימה שחורה מפוחמת.
מצב הרוח שלי מתנדף ממני ממשי כמו איום
ניצוץ יעבור פה והכל נדלק, ניצוץ
אבל סכנה ממשית יותר היא שיעבור מספיק זמן
והכל ייגוז עם הרוח ואשאר בלי שמץ לחלוחית.
חמש שעות אני ככה יושבת
במרינדה של המיץ של עצמי.
לומר במקומות כולם, גם באלה שבהם היא לא שומעת:
הלוואי שתכתבי כבר משהו, את שומעת?
(מתי תביני שהעצם ההיא מפעם היתה חד פעמית,
ותקבלי את מעמדך, לא המחודש, הקיים, ככלבת רחוב?)
מתי תשוטטי ותעשי עיניים לזרים ותזכי לחום ולש?ם שתכירי כשלך,
מתי תלכי אחרי מישהו אחר הביתה?
בדיוק כשחשבתי שכבר ראיתי הכל-
איבדתי את בתולי בפעם השלישית.
זה בלתי נדלה, אני לאט לאט תופסת.
וזה עושה לי כל כך, כל כך טוב בלב.
לא, אין לי.
לא תמיד, זאת אומרת, אבל בקירוב רב. ולשאלות כאלה, של רחוב, לבטח אין.
פעם, כשאהבתי מישהי עם סיגריות, הייתי מחזיקה בתיק תמיד קופסת גפרורים.
היתה לי אז. אש.
במובן מסויים, כדי לתקוע רגל בדלת של האהבה שלי, עשיתי אז דברים מוזרים.
בעוד כמה ימים יפוג המנוי שלי כאן, זהב יעמום לאפר,
ותגיע הזמנת האתר האוטומטית, לעלות כעוף החול.
לא בטוחה שאני רוצה לרחוץ באש הזו שוב, כרגע.
אולי עכשיו אני מאוד אשמח להתענוו, להיפוץ, כמו חול.
הרי מי רוצה עכשיו את היסטוריית כל ההודעות הזאת על הראש.
תלמדי להיות נאמנה כמו עורב. לנשום בספירה לאחור עשר שניות, וללכת.
לא התכוונתי להכל, או לתמיד, אבל בקירוב רב.
ובטח שלשאלות של רחוב, אני לא כאן.
עד האהבה הבאה.
ועוד למילים אחרות שכאן, כשתדלוק אש בעיניים.
הייתי אתמול בתערוכת הבוגרים של בצלאל לשנה זו.
זה באמת מומלץ, וגם כל יתר תערוכות הבוגרים האלה .
כשהגעתי למיצג הזה גיליתי שאני בולעת את הרוק בפתאומיות.
תגידו לי אתם:
(אני השתכנעתי)
למי שמעוניין, הרי עמוד הבית של הדזיינר .
לא הצלחתי להבין אם זה תות הבן או תות הבת.
http://fabrikproject.com.mx/blog/?p=5758
אני מלווה אותן לאוטובוס,
אם צעירה ופעוטה שרק רוצה שיעשו לה "אחת שתיים וש---לוש!" כל הדרך.
פתאום אני עוצרת: חכי רגע. אני חייבת לצלם את זה.
זה עבור איזו עבודה? היא שואלת
ואני: לא, זה פשוט מצחיק אותי שלרחוב גבולות יש גבול, ועוד אדום.
אני במקור מלוד, היא אומרת. שם יש רחוב שנקרא "ההסתדרות".
כל מי שמחפש להסתדר... לשם הוא הולך.
שבעה ומרוצה, אני יושבת ורגל אחת משולבת על רעותה.
שני זכרים רבים על הזכות ללקק לי את הנעליים:
הכסוף והג'ינג'י, חתולי הבית.
חג שמח.
אני מרגישה כמו איזו קלמנטינה.
מלאה עסיס עד להתפקע,
מגירה, דקת-קליפה ומשתוקקת.
נפל ממני חוט ניילון.
חוט ניילון דק יחסית, באורך חצי חניכיים.
אני לא יודעת איך הוא הגיע לשם, אבל יש לי ניחוש:
סוף סוף פגה תקופת האחריות, עייפות החומר וזה,
ומתחילות להופיע עדויות לכך שאני לא בנאדם אמיתי אלא בובה.
בטח הגירוד המעצבן הזה בעור גם קשור לזה.
