על במותייך חלל

לא, אין לי.
לא תמיד, זאת אומרת, אבל בקירוב רב. ולשאלות כאלה, של רחוב, לבטח אין.

פעם, כשאהבתי מישהי עם סיגריות, הייתי מחזיקה בתיק תמיד קופסת גפרורים.
היתה לי אז. אש.
במובן מסויים, כדי לתקוע רגל בדלת של האהבה שלי, עשיתי אז דברים מוזרים.

בעוד כמה ימים יפוג המנוי שלי כאן, זהב יעמום לאפר,
ותגיע הזמנת האתר האוטומטית, לעלות כעוף החול.
לא בטוחה שאני רוצה לרחוץ באש הזו שוב, כרגע.
אולי עכשיו אני מאוד אשמח להתענוו, להיפוץ, כמו חול.
הרי מי רוצה עכשיו את היסטוריית כל ההודעות הזאת על הראש.

תלמדי להיות נאמנה כמו עורב. לנשום בספירה לאחור עשר שניות, וללכת.
לא התכוונתי להכל, או לתמיד, אבל בקירוב רב.
ובטח שלשאלות של רחוב, אני לא כאן.

עד האהבה הבאה.
ועוד למילים אחרות שכאן, כשתדלוק אש בעיניים.