על במותייך חלל

הידיים שלה לא רכות כמו שלך,
אבל העדינות לא עוזבת את עיניה כשאני מבקשת חזק וממושך.

אחרי עשר משיכות-יד, העיניים שלי מתחילות לדמוע מעצמן.
תני לי דקה, אני אומרת לה, להתרגל לרעיון שאני שוב חשופה ופגיעה באופן הזה.
את לא פגיעה, היא אומרת, כי אין כאן אף אחד שיפגע בך,
ואני עסוקה כל כך במגע,
שאני לא מנסה לחשוב מה היא בלבלה עם מה במשפט הזה.
את צריכה מישהו עם ידיים חזקות, היא מציינת מתוך העבודה,
ואני אוספת את המבט שלי כדי להחזיר, ולענות: ועיניים טובות, כן.

אחר כך העיניים שלי נעצמות, ואני הופכת לחתול גדול ומרוצה מאוד.
כשהיא הולכת לשירותים אני נוגעת בעולם בלחי משתאה,
ומוצאת חירות שזה מקרוב באה:
אכן, קל יותר הלחץ.
אני שוב בוכה, בהתרגשות ובהקלה ובהכרת תודה,
ואני גאה ונבוכה באותו זמן. חבל לי אבל אני גם שמחה שהיא לא עדה גם לזה.