על במותייך חלל

את מרגישה את זה שם בבטן, זה כעס.
הוא מתחבא לו מאחורי מראית-חולשה ושפע אי-רצון,
אבל זה כעס שמשאיר אחריו את הטעם הזה בגרון,
את החספוס הזה שהמבט המשועשע שלך לא מצליח להחליק.
כי זה מבחוץ וזה מבפנים, ולא משנה כמה את מותחת את השמיכה,
בכל פעם תמצאי איבר סורר שהשתרבב החוצה;
חסרת מנוח שלי,
אני חוששת שלמרות שאת מנסה מאוד לחפש אותו,
זה לא רק תסכול זמני שאפשר לזרוק עם כולך לשמיים ולתת לו להיפוץ ברוח.
אפילו אם תשתמשי במילים הטובות, הרכות כלפי עצמך, זה לא יכסה על זה היום:
נראה לי, קטנה, תמה, שאת כועסת.