המקום בו אני מתרגשת מכמה שאני מתרגשת בגינך.
כבר הרבה זמן שאני בחברה מהוגנת, שאין בה הרבה מקום לסופרלטיבים מיותרים. והנה, הסופרלטיבים נדרשים ואני עומדת קצת מטושטשת: הייתי בטוחה שהיו לי, איפה שמתי אותם?
זו שערוריה שזה כזה קל, אמרתי לך. וחייכת ואמרת לי: זה לא דבר רע, שקל, לא?
ואני לא מבינה איך זה. איך זה שאתה מקבל את זה בכזו שלוות נפש. בעולם שלי עברה טלטלה, ובמבט שלך נראה שגם לך ההמתנה הזאת היתה ארוכה, ארוכה. לא מבינה למה שתקת לזה כששתקת, ולא מבינה למה אתה לא צועק את זה עכשיו כשאנחנו שוב בתקשורת פתוחה. לא מבינה כי אני כל כך כן.
אני כולי כן, נוהה, כמעט צומחת לכיוונך מרוב שזה כאילו נפתח חלון אל האור והאוויר, ובעצם. בעצם אמצעי התקשורת שותקים כולם, אני צומחת רק אל עצמי אליך, כמעט מושתקת באותה המידה כמו קודם, אפילו שאתה יכול כבר גם לדעת, כמו שסבא שלי היה אומר ״באותו כסף״.
לא-מבינה. איך אתה עונה לי את המיית הלב בתגובה לשאלות ישירות, עוצם ופוקח את המעיין של הקרבה שבתוך המבט שלך, בתוך המגע שלך, בתוך המיטה שלך בעולם שבו אנחנו שוב צמודים, ואז חי בלי לומר אפילו שלום ביום שאחר כך.
מרוב שאני צריכה את הסיב הזה בינינו, שיאפשר לי להמות אליך ולהרגיש אותך הומה אלי, ההמיה הזאת מסתובבת לי כל היום בבטן, כל הגוף שלי נוהם ומדי פעם הוא מקפיץ אותי לקום אפילו. ואני אומרת לו: ארצה.
ואני בכלל לא רוצה את כל הארצה הזה. אני רוצה הכללללל ובמיוחד אם לא הכל אז עוד. ואני רוצה את זה עכשיו. או לפחות לדעת שגם אתה רוצה בזה עכשיו. אני רוצה לדעת שהסיסמוגרף שלך גם הוא רשם אצלך משהו, כי אני לא יודעת איך לאכול את זה ככה.