אני יוצאת עם סאב.
זה לא היה עצוב כל כך לולא כל אחד מאתנו היה מעדיף להיות באותו צד של השוט.
הוא גומר ואנחנו מתחבקים בשמחה. בדרך כלל בשלב הזה אני מבקשת ממנו שייקח את הצעצוע שלי ויזיין אותי עוד באמצעותו. ב״בדרך כלל״ אני מתכוונת ״תמיד״.
אני מסתכלת עליו במבט מצועף עוד ועוד. הוא רגוע ואני עדיין בהילוך יותר גבוה מזה. מחכה. לא קורה כלום.
מה ההפך של לשלוט מלמטה? הגיע הזמן לקצת מזה. לסוב מלמעלה… או משהו.
אני מוחלת על כבודי ושואלת אותו: ״למה אתה אף פעם לא מציע לי לזיין אותי עם הצעצוע שלי?״ הוא מסתכל עלי בהפתעה שלא ברור לי מאיפה היא באה. אתה לא *אוהב* שאני אומרת לך ״כן״? הוא מחייך ומהנהן.
- אוקיי. ומה אני רוצה בכל פעם אחרי שאנחנו מזדיינים?
- להזדיין עוד…
- נכון. אז למה אני צריכה לבקש? אם תשאל אותי יהיה לי מה זה כיף לענות לך כן! (חיוך מתגנב לי לקול כשאני מוסיפה:) … אם לא נוח לך להיות בעמדה הזאת, ראה זאת רשמית כפקודה!
אוקיי
חשבתי שהבהרתי את עצמי
איך אחרי כל זה הוא *עדיין* לא הציע לי? אני נדה בראשי בתימהון ושולחת אותו להביא את הצעצוע (הוא מתמתח ומקטר על זה שהצעצוע לא בהישג יד וצריך לצאת מהחיבוק כדי להגיע אליו. נו, יכולת לחזות את העתיד הזה בדיוק ולהוציא אותו, חושם. אבל אנחנו פותחים סוגריים ומחליטים להניח אותו במקום יותר נגיש ככלל) ונאלצת לבקש ממנו את מעורבותו כשהנשימה שלי הולכת וכבדה. ״עוד, בבקשה״, אני מערפלת אליו, ושומעת אותו עונה לי ״נכון מאוד!״. עכשיו באים?
אני גומרת ואח״כ אומרת לו: איזה כיף להיות בעולם שבו הכן שלי זוכה ל״נכון מאד״ ממך! הלוואי שתספר לי מראש שאני בעולם כזה, יהיה לי יותר כיף לשדר החוצה!
בחיים לא הרגשתי ככה בכתה ב׳.
״את יודעת? טוב שאת אומרת את זה דווקא היום״ הוא מחייך אלי. ״כי בקרוב תהיה לנו הזדמנות להתאמן על זה.״
יששששש!
עוד חזון למועד ;)