שומעת הקלטות של הדרכה למדיטציה ומדממת באופן מלכותי. לבריאות, אסותא.
היא עכשיו יודעת שתקרא עוד פרק בספר המלחיץ, תנסה להבין איך אפשרי, מי היה יכול להגיע אלי כשהייתי קטנה ואיפה ואיך, ולאן הלכו האייטיז כשגדלתי? איפה הייתי באייטיז?
ואני יודעת שאני אלך שוב להצגה הנפלאה של ג׳קי, ל״פנינה לב נייר״ שמציגה ביפו, ואני לא יודעת אם אדע יותר טוב את מה שאני לא יודעת עכשיו, או שמא רק לא אדע את זה יותר טוב.
בינתיים לנשום. חמש דקות היום. חמש דקות מחר. אפשר ככה לצבור לאט לאט זמן עם עצמך. את הנעליים המשונות את הרי נועלת לזמן ארוך יותר בכל פעם, והן מאמנות את שרירייך בהליכה נכונה יותר. מה תאמני מלנשום? חמש דקות היום. חמש דקות מחר.
אני לא רוצה לחזור אליו וזה לא אומר שזה לא יקרה, אבל אולי… אולי לא היום. אני עוד לא יודעת אם אני עדינה לעצמי או משחררת לי יותר מדי חבל ולא אדע לתפוס את עצמי כשאפול.
כל כך קשה לנשום.
