על במותייך חלל

אני מנסה ללכוד אותו מהאוויר כמו איור במכחול מים,
כמו אחד המשחקים האלה באינטרנט שצריך להבחין בהם בין נימי נימות של גווני צבע. 
היום, מול הלשון שלי, היתה דמות רפאים של העור שלך. של הריח שלך. של הטעם שלך. 

(כמעט ולא היתה. אבל התקשרתי אליך בכל זאת. לשאול אם אתה יכול לבוא. לא יכולת). 

זה כמו ההבדל בין לומר אפס פלוס ללומר אפסילון, קטן כרצוננו,
שניהם כמות כזאת שהיא נימה דקה מהכלום, אבל אחד מדגיש מה אין, אחד מה יש.

אני חרדה מהאפס הזה שאין לתאר. רוצה לרצות כל כך.
אבל איכשהו, ברצון לרצות שלי אני אף פעם לא כזו מינורית.
זה מה שגורם לי להאמין שקצה קצהו של הרעב הזה הוא אמיתי.