על במותייך חלל

החמוד נתן לי לפני הרבה זמן עותק וירטואלי של הספר my secret garden, שעוסק בפנטזיות שנאספו מנשים. 

זה נורא חמוד. עוד לא הגעתי לחלק הבדס״מי, אם בכלל קיים. אבל בינתיים גם החלקים הפשוטים משמחים אותי, נותנים לי ולידציה לשטויות שהמוח שלי נודד אליהן ברגעים משועממים במיוחד.

ואז אני פוגשת את הזהוב אחרי שבועיים שלא נפגשנו, והגוף שלי משתולל והמוח שלי מחליט שזו הזדמנות טובה לנסות אחת מהפנטזיות הכי קטנות ופשוטות שלי: כשאני כ״כ רוצה את הבנאדם שאני אפילו לא מתפשטת, רק מסיטה את מה שבדרך ומנחה אותו אלי.

נחשו מה?

אפילו כשאני נורא רוצה את הבנאדם, זה… לא עובד מבחינת קורדינציה. ולא עם הגופים שלנו. ולא עם לא להסביר לפרטנר מה את עושה. בקיצור, הוא אמר ״אאו, לא״ ואני נקרעתי ביני לבין עצמי. וגם: ״מה הקטע עם זה שהפעם לא התקלחנו לפני״ ואני משכתי בכתפיי: ״ובכן, תיאורטית היינו אמורים״. תיאורטית באמת היינו אמורים, וגם פרקטית, כי אני נוטה לתפוס זיהומים מאד בקלות, ולכן קלות דעת וחוסר סבלנות הם ממש יותר בתחומי הפנטזיה וההתנהגות הקצת מסוכנת משהם נחלת המציאות. אבל היה נסיון משעשע, ונראה שבינתיים חמקתי מהדלקת המרושעת, טפו, אבל אולי כדאי לא לחזור על זה בזמן הקרוב.