על במותייך חלל

היא שוכבת בינינו, ומקבלת המון תשומת לב גופנית.

הוא מהווה את התמיכה הרכה, הטובה, שהוא, מאחוריה. 

אני סמוכה אליה כ"כ, שאני צריכה להטות את הראש כדי שהבל נשימתי לא ינוח על פניה.

בפרקי אצבעות מקופלים אני מלטפת אותה, כל כך קרוב שאצבעות פשוטות יהיו יותר מדי. 

"זה נעים," היא ממלמלת אלי, "המגע הזה בלחי ובצוואר.

תזכרי שזה נעים, שתוכלי לעשות את זה גם בפעם הבאה". 

"תפקחי עיניים," אני אומרת לה.

היא פוקחת ולא מצליחה להישיר מבט כי מהמרחק הזה להתפקס זה לא טריוויאלי. 

"זה... מגע קצת אינטימי בשביל לעשות אותו בכל הזדמנות חברתית שהיא," אני אומרת לה, 

כל כך מקרוב שאילו זה היה באמת משהו שהוא אופציונלי, מזמן היינו כבר ניתכות למשהו רוצה ורצוי ביחד. 

"הו, לא חשבתי על זה" היא עונה. 

היא לא חשבה על זה, אני מהדהדת/עונה לעצמי.

כמה טוב לי, ואיך אין לי כח לזה.