את זה שאתה איתי ברגעים הקשים שלי, כשלפעמים ההתרגשות פותחת דלת למקום של הצפה וכאב. יודע לסגת בצורה שנותנת לי מקום ובאותו זמן גם מציעה סעד אם אוכל לקבל אותו. בעיניים קשובות ובידיים טובות ובעיקר בשקט שלא מתבהל גם כשהוא לא מבין. שלא מתיימר לדעת, אלא באמת מציע לי את השהות והמרחב להתאושש.
את זה שאתה לוקח את זה בחשבון, אבל לא נותן לזה להיות סוף הסיפור.
כמו שממש לא מזמן שלחת לשון לאוזן שלי, והנשימה שלי נחטפה לרגע, ואחרי השניה שלקח לי לדעת שזו התרגשות ולא פאניקה, גם אתה נוכחת בזה, ולא רק שרווח לך: פתאום הזין שלך בתוכי היה יותר קשוח, נע בתוכי יותר להוט.
"אהבת לשמוע אותי צווחת?" שאלתי אותך וענית "כן, אני חושב שכן".
שמחתי מהתגובה שלך, אבל לא פחות שמחתי מזה שעצרת והקשבת טוב בשניה הזאת שלקחתי להבין מה זה.
שאתה זוכר ועקבי לגבי הכבוד לגבולות שלי, אבל גם לוקח בחשבון את מה שהגוף שלי מספר לך: הלילה ליטפת אותי על הכתפיים ועצם הבריח, והתמסרתי אליך באמון ואפילו ביקשתי ממך להרחיב ולחזק את המגע שלך, אע"פ שקרוב לשם, בקדמת הצוואר, באיזור הגרון, יש נקודה שפעם היה ברור לי במליון אחוז שאם נוגעים בה יוצא שד ושודד ממני את שאר הערב. המגע שלך נעם לי, והרהרתי, אם אני רוצה ומעניין אותי לראות איך השד נראה לאור המבט המשותף, שלי ושלך. הגעתי למסקנה שלא, אני עדיין פוחדת אחרי הכל, אבל במקביל מחוץ לראש שלי אמרת: "את יודעת, שאם מתישהו תשני את דעתך בקשר למגע באיזור ההוא, את יכולה פשוט לומר לי".
את זה שאתה קורא אותי כספר פתוח, מקשיב לרחשיי, אבל כמעט תמיד שותק.
את המבוכה שלי בקשר לזה, ואת זה שגם היא מאפשרת לי לגדול, להחליט להקשיב יותר טוב אם אני מעריכה שאין מידע במה שאני רואה ושומעת וחשה. להבין שאני אולי מתפתלת יותר חזק ויותר בקול אבל גם אני בעצם כמעט לא אומרת במילים.
את התגובה שלך, שמצחיקה אותי מאד, לכך שאמרתי לך שמטריד אותי שאתה לא מבטא רצונות ישירים-
התחלת לבקש ממני לגרד לך בגב, ולכוון אותי ("יותר למעלה, ימינה, כן שם, תודה")
אני לא רוצה לשכוח את זה.
יותר מזה, אני לא רוצה לפספס את זה, לכלול את הכל תחת המילה "קסם".
אני רוצה להעריך אותך במלוא קיטור.