על במותייך חלל

Time and again, כלומר.

משהו קרה וצירוף כל התרופות המשונות גורם לי שוב ליהנות מאד מאד מסקס.

לפעמים נדמה לי שרוב הזמן בעצם אני בנמנום, ולא מבינה ממה כולם מתלהבים.

ואז מגיעה תקופה כמו עכשיו, שאנחנו שעות אחד מסביב לשניה, משחקים, נהנים, מפיקים אחת מהשני קולות שכבר למדנו לזהות וכאלה שחדשים. הגוף שלו חוקק בי את טביעתו, מספיק שארגיש אותה גם שעה ושעתיים אחר כך.

מתפלאים, כי למרות ששנינו בוגרים ומשכילים, לאף אחד מאיתנו לא ברור לאילו חלקים של הגוף מתמפה חלק מההתרגשות הזאת.

מותשים ושמחים, צמאים ורעבים כמו זאבים. אני מגלה שוב שהחיוך ההוא חוזר אלי- כזה שהלחיים בו כ״כ למעלה שהן נמצאות בשדה הראיה שלי.

זה מעניין לחוות את זה עם אהוב ותיק מאד. כבר הספקתי לשכוח אם היתה תקופה כזאת בעבר. בכל מקרה, never say never כך מסתבר.

זה מפליא אותי, כמה סקס מנוהל בעולם להיות דבר קטן ואישי. כמה פומבית ועצומה אני מרגישה עם ההיפעמות והחיבה שבי, ושוב אין לי איפה לומר את זה חוץ מפה.