על במותייך חלל

אני רוצה לתאר את ההשענות שלי לתוך הביחד שלנו ויוצא לי רק במונחים של מימדים:
את עומק ההתמכרות, לא, את היקף ההטמעות, לא, את הריכוז שלך בדם שלי. 

מה שאני יודעת זה שאחרי לילה כזה, כל השעות של הבוקר הן ציפה רכה, גבולות הגוף מוגדרים-לא-מוגדרים על ידי המגע בינינו. נדמה לי שיש שכבה של כמה מילימטרים על פני העור כולו שבה אנחנו נמסים זו לתוך זה וזה לתוך זו. מזוגים. מתערבלים בעצלתיים בגביע גדול של שכרון.

אפילו היומיום לא יכול לזה עדיין.