על במותייך חלל

אז ההוא מלמטה לא נשאר, אפילו שבאמת, תחתיו, לא רציתי ללכת.
וזה עצוב וכואב לי. חושבת על זה המון, אע"פ שלא רוצה לחשוב על זה המון.
(אבל לא על זה רציתי לדבר היום).  

חשה אהובה הרבה פחות, "בינתיים" אספתי לי אנשות שיחבקו אותי ויעגנו אותי בדרך הספציפית הזאת של הגוף:
נוכחת, קשובה מתחת לקרקע, אבל כמעט בכלל לא עדינה במובן הפיזי. 

חברה שעברה וראתה את אחת מהן מחבקת אותי ונועצת שיניים בחיבה אגבית, אמרה: I always say: if you love somebody, bite them
ואני מכירה בערך של הפידבק הזה, ושמחה בו, ובה. ההתרגשות הגורית הזאת משמחת אותי, כך שבפגישה האחרונה שלנו לא היסיתי אותה כשהיא נעצה שיניים, ו... הופ. למחרת- סימן כחול בוטה בזרוע הפנימית.
"יש לי חברה לא כל כך מאולפת", אני חושבת איך אנסח את זה אם ישאלו במפגש הצהריים המשפחתי לכבוד פסח,
ומחייכת לעצמי חיוך מאד לא חסוד.  

זה היה כתוב על הקיר, או לפחות בבלוג הזה:

הלב שלי הולך אחרי הגוף, אם מחזיקים את האחד, גם השני נאחז לו. 

יופי. 

(להמשיך להתענג על האחת הזאת. ולמצוא כזה שיהיה לעומק ולאורך זמן).