על במותייך חלל

לאט ובמפורש, איך בדיוק זה הולך ביחד?

לבוא ולהעלות בכל פעם את הסף ואת הרף, 

להתחכם ככה למילים כמו ״הרבה״ ו״מהר״. 

להגיד ״אתה מוצא חן בעיני״ ו״רוצה להיות קרובה אליך״ ולשמוע לפחות פעם אחת ״אני רוצה עוד״ ושהלב יעשה ניתור קטן, כזה, של שמחה. ושהבטן תגיד ״פשיו״. כי כמה בודד זה לרצות לבד. 

ואז שמישהו אחר יגיד לך ״ואיך מנתקים עכשיו?״ ובמקום שתגידי לו ״מה מנתקים, תביא את כל העור שלך בבקשה״, להיות מבוגר שאומר: ״הרי לא נחזיק ככה לילה שלם. ולהיות בעומס יתר אף אחד מאיתנו לא רוצה. שנינו נרוויח מללכת עכשיו בדרכים נפרדות, לנשום, לישון״.

לגרור את הילדה המצווחת שבתוכך לאוטובוס, את המתבגרת שגונבת רגעים ודוחפת את האף שלה לצוואר של הבנאדם השני, את האשה הפרקטית עם הפרצוף שלך שדחפה תחתונים ומברשת שיניים לתיק בשבע בבוקר. כולן עולות על האוטובוס ומבזיקות עוד מבט של פרידה. 

אז זה קרה?

כן. וגם יש תאריך ביומן לפגישה הבאה, ופוסט בכלוב כדי להוסיף עדות שזה קרה לכל מי ממך שתבוא מחר.

לילה טוב.