על במותייך חלל

(על הסופה ועל הפחד.)

מו"מ, יקירי. כמה אני שמחה שכתבת. וכמה, למרות שאתה מאריך בפרשנות לעין ערוך מעבר לנטיה הקצרנית שלי, עדיין קצרה היריעה של פוסט אחד מלהכיל את הקריאות שאפשר לקרוא בשיר הזה של גולדברג.
החושניות הנהדרת, המתחילה בהליכה בשדה ומסתיימת בצהלה הפתוחה הזאת, המשוחררת, באמת קוראת להתפלש בה. איתה, בבוץ, אשמח לשחק אחר כך.
מה שממקד אותי עכשיו, בבית האחרון, לצד השלת הספק והכניסה אל הודאות השקטה והבוטחת, הוא שפתאום אני שומעת בו משהו נוסף. אני מוצאת במילותיו הד ברור של "לחש ההגנה מפני הפחד" של בנות גשרית. הלחש מופיע בספר "חולית" של פרנק הרברט.
"בנות גשרית" שבספר הן אחיות במסדר עתיק יומין, אשר חלק מהכשרה בו כולל תרגול שליטה עצמית גופנית ונפשית. דרך זו, הן רוכשות שליטה גם באחרים.

הנה הוא, הלחש להגנה מפני הפחד של בנות גשרית, בתרגום עמנואל לוטם:
"
אל לי לפחוד.
הפחד הוא קוטל הבינה.
הפחד הוא המוות הקטן המביא כליון מוחלט.
אעמוד בפני פחדי.
אניח לו לחלוף סביבי ובעדי.
וכאשר יחלוף על פני,
אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו.
במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני איו?תר.
"
אופטימי? לי קשה לומר בכנות שכן. בוודאי שלא מול זה של גולדברג.
אבל דומים הם זה לזה, שני אלה, ושונים זה מזה כמונו,
אנושיים באותה מידה, ועדיין- אחרים כל כך.

בעולם אידיאלי אני סוגרת כאן ב"מ.ש.ל".
לצערי, אפילו אני לא קוראת מחשבות, ולכן אאלץ לטרחן את עצמי לכדי השוואה ממשית.

בעיני "את תלכי בשדה (האמנם)" ו"לחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית" הם טקסטים מקבילים.
טקסטים מקבילים שמקימים שניהם, מעלים באוב, בטחון מתוך חוסר בטחון, אבל בדרכים כל כך שונות.

(מו"מ, סלח לי שאני לא מסתכלת על זה מאותו מקום כמוך. אני סאבית מפוקפקת למדי, והפרשנות הבידיאסאמית היא סד שקצת קשה לי להמתח אליו. זה עניין של הזדהות: הרי גם אתה הזדהית פעם כבוצ'. בוא ניקח את הפרשנות מדום-סאב לעמדה מרוככת יותר, אל הבוצ'-פאם.
‎הרי מי שיתעקש יוכל אחר כך להחליף את המילים זו בזו.)

אני טוענת: לחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית הוא הגרסה הבוצ'ית של "את תלכי בשדה" הפמי.

שני דברים בולטים אצל גולדברג.
הראשון הוא מילית הפקפוק שמשליכה על החלק הראשון של השיר,
והשני- העדר כל אזכור של "פחד" עד הבית האחרון ("בדרכים שסמרו מאימה ומדם").
בלחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית (שיכונה מעתה בקיצור "הלחש"), ההפך הוא הנכון.
"אל לי לפחד." חורצת השורה הראשונה.
ועדיין, למרות הישירות שבה הדובר מטיל את עצמו לסיטואציה, ואולי דווקא בגללה,
אם ישאלו אותי באיזה טקסט אני יכולה ממש להרגיש את מלוא הנימות של הפחד, זה של גולדברג לוקח.

חונק לי את הגרון, המשפט הזה, שמציב את "ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת, או שלפי שבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" כשווים זה לזה. זה נכון. קהות הפחד משפיעה על היכולת להרגיש את זה גם את זה. העצירה הקטנה להכיר בכך, על כל הכאב שבה, היא פמית להחריד.

בוצ'ים לא יכולים להרשות לעצמם לעצור על דברים כאלה.
להפך. הם ממשטרים את עצמם אל ההמשך הטקסי, חמור המילים:
"הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כליון מוחלט".
השתכנעתם? אני לא כל כך, אבל המקצב מהפנט.

שימו לב (בחיוך-חתול ערמומי), שבעצירה ההיא, ברגע ההשוואה ההוא, הטקסט של גולדברג הוא זה שהקדים, למעשה, את הצעד הבא של הלחש. "אעמוד בפני פחדי".

האמצע שונה.
הוא שונה משום שיש שוני מובהק במהות הפחד.
(גם אני פחדנית ארורה, ולכן בקטע הזה אני זקוקה לעזרה בהגדרות, נגיע לזה אחר כך.)

הפמית מתמודדת עם הפחד הזה על ידי כך שהיא מרשה לסערה לשטוף אותה, ומציבה עצמה בתוך הסערה.
הבוצ'- על ידי כך שהוא מאפשר לסופה לעבור דרכו, ומציב את עצמו בעין הסערה.
בשני המקרים, זה אקט שמערב את התחושה של הכלי על הלוח עם זו של היד היוצרת את המהלך.

הקטע המפתיע הוא שבאופן צורני, התוצאה המתוארת נראית מאוד מאוד דומה.
הנה המשפט של גולדברג:
"את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
הנה של הלחש:
"במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני איו?תר."

ועדיין, נראה לי שההקלה היא לא אותה הקלה.
ההקלה של הפמית היא שיכלה להרשות לסופה להשיג אותה, ועכשיו היא גם יכולה ללכת בשדה ולא להצרב, ולבחור את הדרך לבדה, ללא צורך בהמנעות מן הדרכים ההן, הצרובות. זו נקודת האיזון הפנימית שתאפשר לה ללכת את הסופה גם בפעם הבאה, בפשטות הפעם. זו הרשות העצמית להכנע כפשוטת הדשאים.
ההקלה של הבוצ' היא מהצלילות של האני השורד, שמסתכל נכוחה בנתיב הפחד שעברו?.
כמו הצליל הברור של עמוד אוויר- אני לא יודעת איזה ילד לא עמד נפעם וקצת מזועזע בפעם הראשונה שהוא נשף אוויר לתוך משהו חלול וקיבל צליל כל כך מובחן ובוטה. אני מבינה בכל לבי את הבוצ' שפוחד שהצליל הזה ייסדק.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

והערה לקוראים שמתחשק להם לצעוק "אבל אני פם/בוצ'/דום/סאב ואני דווקא מעדיף את הטקסט של המשלים!"
ב-רור, ברוך. ברור.
בגלל זה קוראים לזה "משלים".
לא אחת אני מוצאת את עצמי מעיינת שוב בטקסט של הלחש, ולא פעם כשהלכנו יחד והיית צריך לבחור שיר, בחרת להתחיל לזמזם דווקא את "האמנם". למה כל אחד מאיתנו פונה דווקא אל השיר "הנגדי"?
אני מאמינה שזה מפני ששם, בנקודת החסר שלנו, ובנקודת החסד שלנו, אנחנו מגלים את היכולת המפתיעה והמופזה שלנו, כראי השלולית הזהוב- לא רק לקבל, אלא גם להעניק.

מי מאיתנו שיש לו חפץ בחיים, מכיר את תחילת השביל הזה, גם אם לא את כולו. זו דרך שמהדהדת בכולנו. ומי מאתנו שיש לו גם מזל, יכול להיות שזכה שהסערה שלו, נתיב הפחד שלו, יבוא לו מידיים אוהבות. שליווה בו ולווה בו. בדרך כלל עין הסערה מלווה את הסערה, ולהפך. במסע המשותף הזה שלנו אני בוחרת להאמין, ומברכת על מזלי מאוד.


(ואני רוצה להוסיף תודה קטנה, מוצנעת, ליקירתי האהובה עלי, שלא בידיעתה הנצה בי את תחילת הדרך. שבערב חשוך אחד התירה בי את המשמעות של המשפט "הרוח והשמש על פני". הרגשתי בהם, חולפים על פני רוחי, וידעתי שהסערה עוד צפויה לי. ולרגע, רק להבהוב קטן, פתאום רציתי בה.)