עכשיו גם אני הלכתי

תסלחנה לי מראש כל הצמחוניות, טבעוניות, פירותיות, מפגינות נגד התעללות בבעלי חיים ופיטום אווזים, בולסות קינואה ומש ויצרניות גבינות מחלב שקדים. אם את נמנת מאחת (או יותר) מהקטגוריות שמניתי, זו לא את, זה אני, עדיף שלא תמשיכי איתנו, כי יש דברים אכזריים יותר בעולם הזה מפואה גרה עם ריבת פירות יער.

ביסק לובסטר למשל. ההבנה הזאת באה לך, כמה שנים לאחר שאתה מבין, שהשניצלים בצורה של דינוזאור אמנם לא עשוים מדינוזאור, אבל אחת, ציפורה, שילמה על זה בחייה. אז בשלב הזה, כשאתה רואה שסרטנים ולובסטרים יש לבשל כשהם עודנם בחיים (כי אחרת המרקם מזכיר גרבר), אתה מבין שאת הדבר השמיימי הזה, עם השמן הצף (שמן לובסטר), בשר הסרטנים הרך, השמנת המתוקה... עושים בדרך המזעזעת ביותר שקיימת. בערך ברמה של כריתת ראשים של דעא״ש (חובה לעשות זאת כשהאדם עדיין חי, אחרת אין לזה את אותו האפקט - הדם לא משפריץ) או מילת נשים (גם כך היא לא גומרת).

ואם נעזוב לרגע את תחושת הבחילה, לובסטר זו חיה מפגרת לגמרי. במהלך 40-50 שנותיה היא משילה את שריונה עשרות רבות של פעמים, ובכל פעם מגדלת לה שריון חדש. למה היא עושה זאת? ומה ניתן ללמוד ממנה?

אדם חכם אמר פעם שאם קשה לנו, סימן שאנו בעליה. אמנם הוא לא היה חכם מספיק כדי לקחת חומרים לא חוקיים ולזכות בטור דה פראנס, הוא כן עלה על משהו מאוד חשוב. היכולת לצאת מאזור הנוחות.

היכולת הזאת, מורגשת מאוד דווקא אצל הלובסטר, שחווה חוסר נוחות במקומות שרבים מאיתנו משכנעים את עצמנו שנוח לנו, טוב לנו, זה מה שמגיע לנו ולמה לוותר על השריון הנוח, המוכר והמסריח אם בזמן הזה, עד שנגדל שריון חדש נהיה פגיעים, חסרי הגנה ונסבול.

אם הלובסטר היה בוחר להישאר באזור הנוחות, לא היה ביסק לובסטר והוא היה מת עשרות שנים קודם, בשנה הראשונה לחייו, כשהשריון שלא השיל בזמן היה מוחץ אותו. אבל בינינו, הוא היה מת עוד לפני כן.

המוות הפיזי, מגיע בסוף, אחרי עשרות שנים, בין אם אתה לובסטר ובין אם אתה בן אדם. מה שחשוב בסופו של דבר הוא איך הגעת לשם ועל כמה דברים אתה מצטער שלא הגשמת בדרך.

האם נהנת מהדרך? האם העזת? האם יש דברים שפחדת לנסות שוב? כדי לא להיפגע? האם ויתרת על חלום חייך? אשת חייך? המקום שתמיד רצית לראות? שינוי הקריירה?

בשלב מסוים בחיים, הדבר האחרון שאתה מפחד ממנו הוא המוות הפיזי. המוות הנפשי, מפחיד הרבה יותר. כי כשנפש מתה, החור שנפער בפנים יוצר וואקום, שמלווה אותך כל החיים, זה כאב קבוע שלא מרפה, שתמיד מזמזם שם באוזן, כקול שני ״עצרי, זה יכאב... למה לך? מה רע?״

ובינינו, הרבה יותר טעים לסיים בתוך ביסק לובסטר, שזה המרק היחיד שטעים לי יותר מהחמוץ חריף של צ׳ינה קורט, אבל זה לפוסט אחר.