עכשיו גם אני הלכתי

מתרגל עם הילד, הכתבה.

הילד: ״אבא… אבל למה לא לפי הסדר, המורה תמיד הולכת לפי הסדר״.

אני: כמעט פולט ״המורה מטומטמת, רוצה חיים קלים״, מתקן לפני שזה מגיע לפה, מביא לו אותה בליטיגציה, ״כי כשמשנים את הסדר, פתאום הרבה יותר קשה לזכור״.

מסתכל על הדף, מבין שיש טעות במילה different. כל יתר המילים לעילא ולעילא.

אני: ״בוא ננסה בלי לכתוב… כמו פעם ב-Speling Bee״ ומספר מור”ק מבית הספר היסודי, כשהפסדתי לליאורה החרשנית בתחרות הבית ספרית

הילד: מתחיל, ״d האות שבהתחלה של igloo…”

אני: צובט את הילד בהפתעה.

הילד: ״איי״.

אני: בדיוק! האות i.

מפה לשם, השטינקר סיפר לגרושתי, אחרי שקיבל מאה.

לפחות לא לעובדת הסוציאלית.

״אין שמחה כמו שמחה לאיד״, אבל ברצינות, כשהחברות הזרות תחזורנה לטוס לישראל, אני אהנה מכל הלב, להביט בגרף של המניה של אל על. רחמנא לצלן, אולי אפילו אלבש ״מכנס קצר״, תוך אכילת פופקורן.

כבר בשישי לפנות בוקר, קיבלתי התראה על הקדמת הטיסה מניו יורק בשעה, בראשון לפנות בוקר. זה אומר שיש לי שעה לקונקשן וצריך להקדים את הטיסה מהחוף המערבי. הציעו חלופות, בסוף מצאו לי טיסה בתנאים זהים, רק כזאת שמשאירה לי שמונה שעות נטו ב-JFK.

אז קפצתי לעיר. רציתי קצת פסטרמה לנשמה. 

מסלול שלא היה מבייש בתול שנוסע לפגוש כוכבת אונליפאנס. שעה וחצי הלוך, שעה וקצת המתנה בקור המקפיא של ניו יורק ושעה וחצי חזור. 

הביס היה שווה הכל, גם את ה-54 דולר לטרולי ותיק הצד שהופקדו למשמורת לכמה שעות סמוך לכניסה לטרמינל. 

חשבתי על זה במקלחת הארוכה במים החמים בלאונג׳, זה הכל מסתפק ב-ROI. עד קצה המלכות, אם אני מחליט שההשקעה שווה את זה. אבל בהתחלה? כשכל הנורות האדומות מהבהבות בלי הפסקה ״חדל״? מעדיף לאכול בשדה, לא להשקיע את זמני לשווא ולאחל לחיילת בהצלחה.

כץ היו נהדרים, כרגיל. בדיעבד, היה יותר משתלם לאכול אצל מושיק רוט, אבל אלו הרגעים שאתה זוכר לכל החיים.

חייכתי, כשיצאתי בדרך חזרה לשדה. 

כנראה אני המטומטם היחיד, שנסע וחיכה כמעט חמש שעות לסנדביץ׳ פסטרמה. מצד שני, בפרפרזה לחוה אלברשטיין,

שלום
אני נוסע
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר לניו יורק
ניו יורק לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד

אבל בניו יורק יש יותר סרטים
בניו יורק יש מוסיקה טובה
בניו יורק פסטרמה מצוינת
בניו יורק אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

את מבינה?
הייאוש נעשה יותר נוח

את מבינה
אם למות כמו כלב
אז לפחות הפסטרמה
תהיה פסטרמה

סתמי. ששש. אני לא רוצה לשמוע הגה.

יש שעות, לרוב לפנות בוקר,

שבהן הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע,

זה שקט של רעש לבן. 

גם לא אותך. שום חפירות אין סופיות, שום כלום.

התפקיד היחיד שלך להיום,

כשאני סוף סוף אעלה למיטה, זה להיות שם.

חפץ. לצדי.

כשארצה ולא שניה אחת לפני, אמשוך אותך אלי,

ללא שום הכנה מוקדמת.

אם ארצה, אעטוף אותך בתוכי,

אמחץ, ארגיש עד כמה שאת רכה ונעימה.

אני לא רוצה לשמוע הגה.

אם ארצה, אדחף אותך בין הרגליים,

איך שבא לי, אכווצ׳ץ, אצבוט, אמחץ,

אדחף עם הרגל לרצפה. 

יש משהו מאוד מנחם במהות שלך.

כשאת לא משמיעה קול,

נשארת בדיוק כמו שהשארתי אותך,

לא מסתובבת, בדיוק כמו שאני רוצה.

בלי שאלות, בלי דרישות,

חפץ. זה כל מה שאת, בשבילי.

ושלרגע לא תחשבי אחרת,

זה בדיוק מה שאני רוצה ממך,

בלילות הקרים, בלילות הבודדים,

כשבא לי לחבק, להתעלל…

אשתמש בך עד תום.

וכשימאס לי ממך,

אל תבואי אלי בסנטימנטים,

שניה לפני שאזרוק אותך לפח, 

אכנס שוב לאיקאה ואקח אחת חדשה. 

״תגיד״, הוא כותב לי בהומור ספק ציניות ירוקה, ״לא שמעת על זום?״, בעודי מספר לו שבדיוק אתמול נחתתי בבורדו, לסגור תנאים מועדפים, ללקוח, במסגרת העבודה.

״יש דברים שאי אפשר לעשות בזום״, אני עונה לו ומצחקק בזמן שמחכה ל-Mahieddine, שיאסוף אותי באובר, בדרכי ל-Le tout de Cru. אני אוהב לסבך.

מישהו נורמלי, היה מזמין משהו נורמלי יותר. אבל מעולם לא הייתי נורמלי, כי כל הכיף, במיוחד בעסקאות מהסוג הזה, זה להסתכל לצד השני בלבן של העין, בזמן שהידיים שלך מתמלאות בנוזלים הלא אכילים של השרימפ, בעודך בוקע את הקליפה ומבתר את הגב כדי להיפתר מהמעי הדק עם החרא.

זה בדיוק השלב שבו בחיוך קל, אתה מכניס את השרימפ לתוך הממרח שמזכיר לך מיונז עם חרדל עדין, ואתה דוחף לו לעסקה התלת שנתית עוד קצת פחות ממיליון דולר הנחה.

זה לקח שעה. שיחה מלהיבה שנגמרה על ההבדלים בטרואר בסביבה. 200 ומשהו יורו חשבון. 4 כוסות יין פלוס סרטן כחול שהחזיר את נשמתו לבורא.

צחקתי, כשיצאתי משם. 

לו הוא רק היה יודע שבמשא ומתן, אין כמעט או כאילו.

אתה לא משאיר מקום להפתעות, 

יום לפני, כבר השארתי טיפ של מאה למלצר, 

הכנתי אותו שיש לי עסקה חשובה,

ביררתי אם יעבוד מחר, 

בדקתי את האוכל, לחם המחמצת המטורף,

היין שהזמנתי היום, הכל, עד לפרט הכי קטן.

כריזמה, זה נהדר. אבל כריזמה בלבד, לא מספיקה.

אני מעדיף לצוד את הטרף שלי בעצמי.

זה לא מונע ממני לחייך אליו אחרכך, מלמעלה.

אני אוהב לבשל.

המנות האהובות עלי הן פשוטות, של שלושה גג ארבעה מרכיבים.

יש משהו מאוד מדויק בפסטה טריה טובה או נתח בשר איכותי.

אבל לפעמים, בא לי להשתגע.

עשרה ויותר מרכיבים, כל אחד יכול להרים מנה מנצחת אבל השילוב ביניהם, בכמה שיטות בישול, סו וויד עם ברנר ובישול איטי ורוטב אחד שמחבר את כל המרכיבים האלה יחד, שנראים ברגע הראשון אינם קשורים, הופכים להרמוניה מנצחת.

אני אוהב נשים יפות.

אין משהו יותר מהנה מלהסתכל על אישה יפה, כשהיא ישנה, כשהיא אוכלת, כשהיא יושבת מולך ובולסת חתיכת סטייק בחוף הים. או כשהיא מכורבלת בתוכך מול הטלויזיה או סתם בשיחה על כוס יין, בסוף יום ארוך.

זה לא מספיק.

אין משהו יותר מהנה כשאתה מגלה שמתחת לכל היופי הזה, יש גם שכל, ואפילו לא מעט ממנו. כי זה בדיוק הרוטב שמחבר את כל המנה ביחד שבלעדיו, אתה מבין שכל מה שיש לך בצלחת אלו שתי חתיכות חזה (עוף) וויסבראטן ייבש.

תקראו לי אולד פאשנד, מוזר או ונילי,

אבל בשלב מסוים אתה מבין שצריך להיות בן אדם בצד השני,

שווה לך לפחות,

ובלי זה,

זה פשוט לא טעים לי.

נ.ב. 5 נק׳ בונוס למי שיודעת מה זה ויסבראטן בלי גוגל.

נ.ב.ב. אם היא גם יודעת להכין וויסבראטן בלי לייבש, נו, she is a keeper.

לאחר שהתקבלה ההתנצלות בפני הקוקסינלים והקהילה הלה״טבית,

הגיע הזמן שאייל גולן יתנצל גם בפני הילדות הקטנות עם הקוקיות וקהילת הליטליות. 

מסקנות ממבוא לסופ״ש מיילדום.

אם לא תצא בזמן... תוציא מהגן...

זה לא ה-Worst Case Scenario

המזוכיזם האמיתי מתחיל כמה שנים לאחר שאתה מוציא מהגן...

#שולטים קטנים (או שכבר לא ממש קטנים)

כולל כאלה שלא היית נוגעת בהם במקל.

לכי תהיי מגש סושי.

שבת וינפש. קרי כשהילדים אצל גרושתך והדבר היחיד שיכול להפריע לך באוזן זה השעון המעורר, ששכחת לבטל.

עגבניות שרי, תפוזי דם, פטריות מלך היער ושיטאקי,

עוגיות בולו, אפונת שלג ואני בטוח שהייתה שם גם פיתה דרוזית עם לבנה והמון טאבולה.

השבת חשקה נפשי במרק חמוץ חריף.

נזכר באחד הטובים שאכלתי בצ׳יינה טאון באמסטרדם.

הייתי שלושה ימים. חזרתי למסעדה פעמיים ביום,

זה כל מה שהזמנתי.

וול. בתאבון.