עכשיו גם אני הלכתי

יש לי פטיש לכיורים. לא באמת, אלא יותר למה שיש מסביבם ובתוכם.

אני נוהג לבחון אותם, כשאני נכנס לבית, מסתכל על מה שנשאר בכיור, הכלים, כמה מטונפת את ובעיקר מה מצב הסקוטצ׳, מטלית המיקרופייבר או כל אביזר שרתמת את נשמתו למלאכת שטיפת הכלים (ברוך בורא המדיח).

אני מסתכל גם בפינות, מעביר יד על דלת הארון ומסניף את הריחות בבית, לא כמו נרקומן, יותר כמו שופט בתחרות יין, עם בקבוקים מכוסי בד שחור, כדי לקבל עוד קצת רמז על הטרואר, לפני שארגיש את הגוף, שלך.

אני אוהב נשים יפות. מעולם לא הסתרתי את זה. אבל זה לא מה שאני מעריך באישה. למעשה, התכונה שאני הכי מעריך באישה אינה קשורה ליופי, כלל.

לא הגוף שלך, לא הקימורים שלך, לא הישבן שאת מראה בכל תמונה. לא המציצה שלך, גם לא היניקה, גם לא הזרע שלי שטרם יצא לך מהאף.

זה קומודיטי, מיי דיאר. דברים הניתנים להחלפה, כמו הסקוטצ׳ בכיור. העולם מייצר מהם עודף.

הדבר שאני הכי מעריך באישה, הוא הפער בינה לבין הסקוטצ׳ בכיור. בינך לבין סמרטוט רצפה. בינך לבין שקית הקרטון של האוכל החד פעמי שהזמנת.

אני מעריך את המרחק שבין האינסטינקט החייתי שלך, למחשבה. בין הערצה לבין שיקול דעת. בין מסירת הגוף והתודעה שלך לטעות שאת קוראת לה שולט, חושבת שהוא אלוהים ומבינה בתוך תוכך, שעדיף שאביו היה פולט את הבל חלציו במעי הגס של אמו.

את מבינה? אני לא מעריך סמרטוטות רצפה.

כל אחת יכולה לשכב מטונפת מנוזלים ושאר מרעין בישין, לאחר שפתחה פה גדול… והייתה ילדה טובה של אבוש.

אני מעריך עמוד שדרה.

היכולת לעמוד מולו על הרגליים האחוריות, כנפש שווה המסוגלת לשפוט בעצמה.

רבים מדי טועים לחשוב שמסירות היא מעלה.

במקרים מסוימים, אכן כך הדבר.

לרוב הם מתבלבלים בין כוח התשוקה לבין חוכמה.

בין מערכת יחסים עם זכר מתעלל, לבין מערכת היחסים עם האמת.

האישה שאני מעריץ, מסרבת לכרוע ברך בפני האלילים שהיא עצמה יוצרת.

היא רואה זכר בבהירות - לא כאל, לא כמושיע, לא כמרכז היקום, אלא כברייה פגומה נוספת הנעה בתוך הקיום.

אופי, מתחיל… במקום שבו האשלייה מסתיימת.

החיים, יפתי, אינם מעניקים מספר הזדמנויות אינסופי, להתעורר.

החשבון על ההונאה העצמית, תמיד מגיע.

וכשהוא מגיע, ההבדל בין אישה שטפחה שיקול דעת, לבין אישה שהפקידה אותו בידי פנטזיה, יכול להיות הכל.

ולכן יפתי, אני תמיד מסתכל על הכיור.

לא בגלל הלכלוך.

אלא בגלל שאני מנסה להבין אם אני עומד מול אישה,

או מול עוד כלי שמישהו אחר כבר השתמש בו כדי לחשוב במקומה.

(2030 בכלוב)

נהוראי המלך!

כלבה מטונפת, מיוחמת ונוטפת שכמוך. מרוחה בכל נוזל אפשרי, רוק, שתן, זרע יבש, רטיבות מכל סוגר אפשרי שמייצרת שובלי טיפות ברטולין היישר במורד הירכיים שכבר לא מסוגלות להיסגר.

חפרתי בך, אצבע אחר אצבע, עוד אחת, כמעט אגרוף שלם פוער את החור שכעת מרכז את כל ההוויה העלובה שלך, פתוחה, בפני, איפור נוזל, פטמות זקורות, סימנים סגולים מפנים מקומם לצהובים וצהובים לאדומים בכל מיני גוונים.

יש פה כמה דורות, יחד, של סימנים, כדי שלא תשכחי למי את שייכת, מי בועל אותך, רכוש של מי את ומי אוסף אותך אחרכך, כך שהעיניים הכלבתיות האלה שכבר מזמן מראות שאת לא איתנו, תקבלנה בחזרה צלם אנוש.

אני דוחף את כף הרגל שלי כלפי השפתיים הנפוחות שלך, עוד קצת וכמה אצבעות מחליקות בקלות לתוכך. פעורה, בעולם משלך, עולם שבו את כלום ושום דבר והכל וקופסא שחורה ולבנה ושקופה והחוט שמחזיק את האוזניים שלך כבר מזמן נקרע, מהצרחות שלך גומרת.

עוד קצת, קטנה שלי. עוד קצת. אבוש ימשוך אותך בשיער למקלחת. האמבטיה כבר מלאה, שמנים, פצצת אמבט, נרות שמזכירים סינבון חם עם רוטב וניל סוכר מטפטף.

אט אט, אוריד ממך את שאריות התחרה, החוטיני הדק הספוג בנוזלים, אושיב אותך במים החמים ואשקה אותך, בנוזל צונן מתקתק, שסחטתי הרגע.

תנשמי, אני לוחש לך חרישית. תנשמי. תרגישי את המים החמימים שעוטפים אותך כמו ברחם, קחי נשימה לריאות, 1…2…3…4 ותחזיקי. 1…2…3…4, להוציא לאט לאט.

את יושבת מולי,

השיער שלך נוטף על הכתפיים כמו זמן שנמס.

אני מושיט יד, מסיט קו של טיפה,

והעולם עוצר לרגע.

יש רגעים שבהם האהבה דומה לרחצה -

לא של גוף, אלא של לב.

את מתרככת במבט,

ואני מרגיש איך כל חטא, כל זיכרון,

נמס ונשטף מאיתנו בשקט.

עוד מעט תצאי מן האדים,

עטופה בריח של קינמון, בעור חדש,

ואני אדע שכאן, בתוך השקט הזה,

נולדנו שוב - לא כקדושים, אלא כבני אדם.

בתאבון, קטנטונת,

לא לגוף - אלא לחיים.

לטעם הזה של אחר־כך,

שבו הכול עוד אפשרי.

פיזית, אני כבר לא בתוכך. אני מסבן אותך לאט לאט, מכף רגל, במעלה הקרסול, הירך… אני מרגיש שאת שוב בעולם משלך, אבל הפעם, את כבר מבינה שעוד עשר דק, רבע שעה, כשאוציא אותך משם, הפסטה כבר תהיה מוכנה.

בתאבון קטנטונת.

אבל את, עדיין היית שם,

על הקצה שבין גוף לנשימה,

נשברת בקול חרישי,

כמו מים שנוגעים בזכוכית.

הריח שלך היה ערבוב של מלח ובושם,

של לילה שלא יודע להיגמר.

העור שלך דיבר בשפה שרק אני הבנתי,

והעולם כולו הצטמצם לנשימה אחת,

שנשאבה בין שנינו.

אמרתי לך - תנשמי.

לא כי שכחת,

אלא כי נשמת מהר מדי,

כאילו ניסית להספיק את כל החיים ברגע אחד.

ואז המים,

הם עטפו אותך,

כמו זיכרון שנשטף לאט מן הגוף.

סבון נמס, בועות קטנות עולות,

והאור מרקד עליך כמו טקס עתיק,

שבו אש ומים נושקים מבלי לכלות זה את זה.

לא נותר בינינו דבר פרט לשקט,

ושקט כזה הוא צורה של מגע.

כשיצאת מן המים,

נראית כאילו נולדת שוב,

לא טהורה - אלא אמיתית.

מתרגל עם הילד, הכתבה.

הילד: ״אבא… אבל למה לא לפי הסדר, המורה תמיד הולכת לפי הסדר״.

אני: כמעט פולט ״המורה מטומטמת, רוצה חיים קלים״, מתקן לפני שזה מגיע לפה, מביא לו אותה בליטיגציה, ״כי כשמשנים את הסדר, פתאום הרבה יותר קשה לזכור״.

מסתכל על הדף, מבין שיש טעות במילה different. כל יתר המילים לעילא ולעילא.

אני: ״בוא ננסה בלי לכתוב… כמו פעם ב-Speling Bee״ ומספר מור”ק מבית הספר היסודי, כשהפסדתי לליאורה החרשנית בתחרות הבית ספרית

הילד: מתחיל, ״d האות שבהתחלה של igloo…”

אני: צובט את הילד בהפתעה.

הילד: ״איי״.

אני: בדיוק! האות i.

מפה לשם, השטינקר סיפר לגרושתי, אחרי שקיבל מאה.

לפחות לא לעובדת הסוציאלית.

״אין שמחה כמו שמחה לאיד״, אבל ברצינות, כשהחברות הזרות תחזורנה לטוס לישראל, אני אהנה מכל הלב, להביט בגרף של המניה של אל על. רחמנא לצלן, אולי אפילו אלבש ״מכנס קצר״, תוך אכילת פופקורן.

כבר בשישי לפנות בוקר, קיבלתי התראה על הקדמת הטיסה מניו יורק בשעה, בראשון לפנות בוקר. זה אומר שיש לי שעה לקונקשן וצריך להקדים את הטיסה מהחוף המערבי. הציעו חלופות, בסוף מצאו לי טיסה בתנאים זהים, רק כזאת שמשאירה לי שמונה שעות נטו ב-JFK.

אז קפצתי לעיר. רציתי קצת פסטרמה לנשמה. 

מסלול שלא היה מבייש בתול שנוסע לפגוש כוכבת אונליפאנס. שעה וחצי הלוך, שעה וקצת המתנה בקור המקפיא של ניו יורק ושעה וחצי חזור. 

הביס היה שווה הכל, גם את ה-54 דולר לטרולי ותיק הצד שהופקדו למשמורת לכמה שעות סמוך לכניסה לטרמינל. 

חשבתי על זה במקלחת הארוכה במים החמים בלאונג׳, זה הכל מסתפק ב-ROI. עד קצה המלכות, אם אני מחליט שההשקעה שווה את זה. אבל בהתחלה? כשכל הנורות האדומות מהבהבות בלי הפסקה ״חדל״? מעדיף לאכול בשדה, לא להשקיע את זמני לשווא ולאחל לחיילת בהצלחה.

כץ היו נהדרים, כרגיל. בדיעבד, היה יותר משתלם לאכול אצל מושיק רוט, אבל אלו הרגעים שאתה זוכר לכל החיים.

חייכתי, כשיצאתי בדרך חזרה לשדה. 

כנראה אני המטומטם היחיד, שנסע וחיכה כמעט חמש שעות לסנדביץ׳ פסטרמה. מצד שני, בפרפרזה לחוה אלברשטיין,

שלום
אני נוסע
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר לניו יורק
ניו יורק לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד

אבל בניו יורק יש יותר סרטים
בניו יורק יש מוסיקה טובה
בניו יורק פסטרמה מצוינת
בניו יורק אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

את מבינה?
הייאוש נעשה יותר נוח

את מבינה
אם למות כמו כלב
אז לפחות הפסטרמה
תהיה פסטרמה

סתמי. ששש. אני לא רוצה לשמוע הגה.

יש שעות, לרוב לפנות בוקר,

שבהן הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע,

זה שקט של רעש לבן. 

גם לא אותך. שום חפירות אין סופיות, שום כלום.

התפקיד היחיד שלך להיום,

כשאני סוף סוף אעלה למיטה, זה להיות שם.

חפץ. לצדי.

כשארצה ולא שניה אחת לפני, אמשוך אותך אלי,

ללא שום הכנה מוקדמת.

אם ארצה, אעטוף אותך בתוכי,

אמחץ, ארגיש עד כמה שאת רכה ונעימה.

אני לא רוצה לשמוע הגה.

אם ארצה, אדחף אותך בין הרגליים,

איך שבא לי, אכווצ׳ץ, אצבוט, אמחץ,

אדחף עם הרגל לרצפה. 

יש משהו מאוד מנחם במהות שלך.

כשאת לא משמיעה קול,

נשארת בדיוק כמו שהשארתי אותך,

לא מסתובבת, בדיוק כמו שאני רוצה.

בלי שאלות, בלי דרישות,

חפץ. זה כל מה שאת, בשבילי.

ושלרגע לא תחשבי אחרת,

זה בדיוק מה שאני רוצה ממך,

בלילות הקרים, בלילות הבודדים,

כשבא לי לחבק, להתעלל…

אשתמש בך עד תום.

וכשימאס לי ממך,

אל תבואי אלי בסנטימנטים,

שניה לפני שאזרוק אותך לפח, 

אכנס שוב לאיקאה ואקח אחת חדשה. 

״תגיד״, הוא כותב לי בהומור ספק ציניות ירוקה, ״לא שמעת על זום?״, בעודי מספר לו שבדיוק אתמול נחתתי בבורדו, לסגור תנאים מועדפים, ללקוח, במסגרת העבודה.

״יש דברים שאי אפשר לעשות בזום״, אני עונה לו ומצחקק בזמן שמחכה ל-Mahieddine, שיאסוף אותי באובר, בדרכי ל-Le tout de Cru. אני אוהב לסבך.

מישהו נורמלי, היה מזמין משהו נורמלי יותר. אבל מעולם לא הייתי נורמלי, כי כל הכיף, במיוחד בעסקאות מהסוג הזה, זה להסתכל לצד השני בלבן של העין, בזמן שהידיים שלך מתמלאות בנוזלים הלא אכילים של השרימפ, בעודך בוקע את הקליפה ומבתר את הגב כדי להיפתר מהמעי הדק עם החרא.

זה בדיוק השלב שבו בחיוך קל, אתה מכניס את השרימפ לתוך הממרח שמזכיר לך מיונז עם חרדל עדין, ואתה דוחף לו לעסקה התלת שנתית עוד קצת פחות ממיליון דולר הנחה.

זה לקח שעה. שיחה מלהיבה שנגמרה על ההבדלים בטרואר בסביבה. 200 ומשהו יורו חשבון. 4 כוסות יין פלוס סרטן כחול שהחזיר את נשמתו לבורא.

צחקתי, כשיצאתי משם. 

לו הוא רק היה יודע שבמשא ומתן, אין כמעט או כאילו.

אתה לא משאיר מקום להפתעות, 

יום לפני, כבר השארתי טיפ של מאה למלצר, 

הכנתי אותו שיש לי עסקה חשובה,

ביררתי אם יעבוד מחר, 

בדקתי את האוכל, לחם המחמצת המטורף,

היין שהזמנתי היום, הכל, עד לפרט הכי קטן.

כריזמה, זה נהדר. אבל כריזמה בלבד, לא מספיקה.

אני מעדיף לצוד את הטרף שלי בעצמי.

זה לא מונע ממני לחייך אליו אחרכך, מלמעלה.

אני אוהב לבשל.

המנות האהובות עלי הן פשוטות, של שלושה גג ארבעה מרכיבים.

יש משהו מאוד מדויק בפסטה טריה טובה או נתח בשר איכותי.

אבל לפעמים, בא לי להשתגע.

עשרה ויותר מרכיבים, כל אחד יכול להרים מנה מנצחת אבל השילוב ביניהם, בכמה שיטות בישול, סו וויד עם ברנר ובישול איטי ורוטב אחד שמחבר את כל המרכיבים האלה יחד, שנראים ברגע הראשון אינם קשורים, הופכים להרמוניה מנצחת.

אני אוהב נשים יפות.

אין משהו יותר מהנה מלהסתכל על אישה יפה, כשהיא ישנה, כשהיא אוכלת, כשהיא יושבת מולך ובולסת חתיכת סטייק בחוף הים. או כשהיא מכורבלת בתוכך מול הטלויזיה או סתם בשיחה על כוס יין, בסוף יום ארוך.

זה לא מספיק.

אין משהו יותר מהנה כשאתה מגלה שמתחת לכל היופי הזה, יש גם שכל, ואפילו לא מעט ממנו. כי זה בדיוק הרוטב שמחבר את כל המנה ביחד שבלעדיו, אתה מבין שכל מה שיש לך בצלחת אלו שתי חתיכות חזה (עוף) וויסבראטן ייבש.

תקראו לי אולד פאשנד, מוזר או ונילי,

אבל בשלב מסוים אתה מבין שצריך להיות בן אדם בצד השני,

שווה לך לפחות,

ובלי זה,

זה פשוט לא טעים לי.

נ.ב. 5 נק׳ בונוס למי שיודעת מה זה ויסבראטן בלי גוגל.

נ.ב.ב. אם היא גם יודעת להכין וויסבראטן בלי לייבש, נו, she is a keeper.

לאחר שהתקבלה ההתנצלות בפני הקוקסינלים והקהילה הלה״טבית,

הגיע הזמן שאייל גולן יתנצל גם בפני הילדות הקטנות עם הקוקיות וקהילת הליטליות.