בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון
לפני 3 חודשים. יום שני, 10 בנובמבר 2025 בשעה 8:08

האדם שאני הכי אוהב בעולם - זה אני.

וזה לא נרקיסיזם. זו הבנה.

מעל ארבעים שנה אני חי עם עצמי - למדתי מה אני שווה, מה אני שונא, ומה גורם לי להרגיש חי.

ואת?

את סקרנות. ניסוי.

במקרה הטוב - צעצוע, כלי משחק, אוסף חורים. 

צעצוע עם נשמה, עטופה בעור דק של רצון לרצות.

לפעמים אני מזהה אותך כבר בהתחלה - מנסה להיראות, להתאמץ להיות מיוחדת.

זה חמוד, לרגע.

 


אבל אני לא פה בשביל חמוד.

אני פה בשבילי.

 


מה את רוצה? לא באמת משנה.

אני אשאל, כי זה חלק מהמשחק.

אבל האמת? זה לא מעניין אותי.

מה שמעניין אותי - זה איך את מגיבה.

איך את נמסה כשאני דוחף את הגבולות שלך מילולית,

איך הראש שלך נאבק בלב,

איך את מנסה לשמור על שליטה - ומאבדת אותה בדיוק כשאני מחליט.

 

אני תמיד מתחיל בוניל.

וניל הוא השקט לפני הסערה.

האודישן.

הרגע שבו אני מחליט אם יש לך בכלל מה שראוי לשבירה.


אני לא מחפש עוד אחת לשעשע אותי.

לא הרמון. לא אוסף של תשוקות מתות.

אין לי זמן לזה.

זמן - הוא המטבע היחיד שעוד שווה משהו.

וכשאני משקיע אותו, אני מצפה לתשואה רגשית,

לא לגניחות ריקות.

 

אני לא מחפש נשלטת.

אני מחפש מוח שמאתגר אותי,

נפש שמסכנת את עצמה כשאני מתקרב.

 

כי אם לא יהיה לי מעניין לדבר איתך,

לא יהיה לי מעניין להכאיב לך.

ואם לא יהיה לי מעניין לנתח אותך,

לא יהיה לי מעניין לגעת בך.

 

אני רוצה שתרגישי איך המבט שלי קורע אותך מבפנים,

איך כל מילה שלי משאירה סימן יותר עמוק ממגע.

 

אני לא עדין.

לא מתנצל.

לא מלטף כשלא מגיע.

 


אני כאן כדי לראות אם יש בך משהו ששווה את הזמן שלי.

אם כן - אולי אזכה לראות אותך מתפרקת באמת.

ואם תעברי את האודישן,

אז, ורק אז - אני אהיה פה גם קצת בשבילך.

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י