כלבה מטונפת, מיוחמת ונוטפת שכמוך. מרוחה בכל נוזל אפשרי, רוק, שתן, זרע יבש, רטיבות מכל סוגר אפשרי שמייצרת שובלי טיפות ברטולין היישר במורד הירכיים שכבר לא מסוגלות להיסגר.
חפרתי בך, אצבע אחר אצבע, עוד אחת, כמעט אגרוף שלם פוער את החור שכעת מרכז את כל ההוויה העלובה שלך, פתוחה, בפני, איפור נוזל, פטמות זקורות, סימנים סגולים מפנים מקומם לצהובים וצהובים לאדומים בכל מיני גוונים.
יש פה כמה דורות, יחד, של סימנים, כדי שלא תשכחי למי את שייכת, מי בועל אותך, רכוש של מי את ומי אוסף אותך אחרכך, כך שהעיניים הכלבתיות האלה שכבר מזמן מראות שאת לא איתנו, תקבלנה בחזרה צלם אנוש.
אני דוחף את כף הרגל שלי כלפי השפתיים הנפוחות שלך, עוד קצת וכמה אצבעות מחליקות בקלות לתוכך. פעורה, בעולם משלך, עולם שבו את כלום ושום דבר והכל וקופסא שחורה ולבנה ושקופה והחוט שמחזיק את האוזניים שלך כבר מזמן נקרע, מהצרחות שלך גומרת.
עוד קצת, קטנה שלי. עוד קצת. אבוש ימשוך אותך בשיער למקלחת. האמבטיה כבר מלאה, שמנים, פצצת אמבט, נרות שמזכירים סינבון חם עם רוטב וניל סוכר מטפטף.
אט אט, אוריד ממך את שאריות התחרה, החוטיני הדק הספוג בנוזלים, אושיב אותך במים החמים ואשקה אותך, בנוזל צונן מתקתק, שסחטתי הרגע.
תנשמי, אני לוחש לך חרישית. תנשמי. תרגישי את המים החמימים שעוטפים אותך כמו ברחם, קחי נשימה לריאות, 1…2…3…4 ותחזיקי. 1…2…3…4, להוציא לאט לאט.
את יושבת מולי,
השיער שלך נוטף על הכתפיים כמו זמן שנמס.
אני מושיט יד, מסיט קו של טיפה,
והעולם עוצר לרגע.
יש רגעים שבהם האהבה דומה לרחצה -
לא של גוף, אלא של לב.
את מתרככת במבט,
ואני מרגיש איך כל חטא, כל זיכרון,
נמס ונשטף מאיתנו בשקט.
עוד מעט תצאי מן האדים,
עטופה בריח של קינמון, בעור חדש,
ואני אדע שכאן, בתוך השקט הזה,
נולדנו שוב - לא כקדושים, אלא כבני אדם.
בתאבון, קטנטונת,
לא לגוף - אלא לחיים.
לטעם הזה של אחר־כך,
שבו הכול עוד אפשרי.
פיזית, אני כבר לא בתוכך. אני מסבן אותך לאט לאט, מכף רגל, במעלה הקרסול, הירך… אני מרגיש שאת שוב בעולם משלך, אבל הפעם, את כבר מבינה שעוד עשר דק, רבע שעה, כשאוציא אותך משם, הפסטה כבר תהיה מוכנה.
בתאבון קטנטונת.
אבל את, עדיין היית שם,
על הקצה שבין גוף לנשימה,
נשברת בקול חרישי,
כמו מים שנוגעים בזכוכית.
הריח שלך היה ערבוב של מלח ובושם,
של לילה שלא יודע להיגמר.
העור שלך דיבר בשפה שרק אני הבנתי,
והעולם כולו הצטמצם לנשימה אחת,
שנשאבה בין שנינו.
אמרתי לך - תנשמי.
לא כי שכחת,
אלא כי נשמת מהר מדי,
כאילו ניסית להספיק את כל החיים ברגע אחד.
ואז המים,
הם עטפו אותך,
כמו זיכרון שנשטף לאט מן הגוף.
סבון נמס, בועות קטנות עולות,
והאור מרקד עליך כמו טקס עתיק,
שבו אש ומים נושקים מבלי לכלות זה את זה.
לא נותר בינינו דבר פרט לשקט,
ושקט כזה הוא צורה של מגע.
כשיצאת מן המים,
נראית כאילו נולדת שוב,
לא טהורה - אלא אמיתית.