עכשיו גם אני הלכתי

סתמי. ששש. אני לא רוצה לשמוע הגה.

יש שעות, לרוב לפנות בוקר,

שבהן הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע,

זה שקט של רעש לבן. 

גם לא אותך. שום חפירות אין סופיות, שום כלום.

התפקיד היחיד שלך להיום,

כשאני סוף סוף אעלה למיטה, זה להיות שם.

חפץ. לצדי.

כשארצה ולא שניה אחת לפני, אמשוך אותך אלי,

ללא שום הכנה מוקדמת.

אם ארצה, אעטוף אותך בתוכי,

אמחץ, ארגיש עד כמה שאת רכה ונעימה.

אני לא רוצה לשמוע הגה.

אם ארצה, אדחף אותך בין הרגליים,

איך שבא לי, אכווצ׳ץ, אצבוט, אמחץ,

אדחף עם הרגל לרצפה. 

יש משהו מאוד מנחם במהות שלך.

כשאת לא משמיעה קול,

נשארת בדיוק כמו שהשארתי אותך,

לא מסתובבת, בדיוק כמו שאני רוצה.

בלי שאלות, בלי דרישות,

חפץ. זה כל מה שאת, בשבילי.

ושלרגע לא תחשבי אחרת,

זה בדיוק מה שאני רוצה ממך,

בלילות הקרים, בלילות הבודדים,

כשבא לי לחבק, להתעלל…

אשתמש בך עד תום.

וכשימאס לי ממך,

אל תבואי אלי בסנטימנטים,

שניה לפני שאזרוק אותך לפח, 

אכנס שוב לאיקאה ואקח אחת חדשה.