״אין שמחה כמו שמחה לאיד״, אבל ברצינות, כשהחברות הזרות תחזורנה לטוס לישראל, אני אהנה מכל הלב, להביט בגרף של המניה של אל על. רחמנא לצלן, אולי אפילו אלבש ״מכנס קצר״, תוך אכילת פופקורן.
כבר בשישי לפנות בוקר, קיבלתי התראה על הקדמת הטיסה מניו יורק בשעה, בראשון לפנות בוקר. זה אומר שיש לי שעה לקונקשן וצריך להקדים את הטיסה מהחוף המערבי. הציעו חלופות, בסוף מצאו לי טיסה בתנאים זהים, רק כזאת שמשאירה לי שמונה שעות נטו ב-JFK.
אז קפצתי לעיר. רציתי קצת פסטרמה לנשמה.
מסלול שלא היה מבייש בתול שנוסע לפגוש כוכבת אונליפאנס. שעה וחצי הלוך, שעה וקצת המתנה בקור המקפיא של ניו יורק ושעה וחצי חזור.
הביס היה שווה הכל, גם את ה-54 דולר לטרולי ותיק הצד שהופקדו למשמורת לכמה שעות סמוך לכניסה לטרמינל.
חשבתי על זה במקלחת הארוכה במים החמים בלאונג׳, זה הכל מסתפק ב-ROI. עד קצה המלכות, אם אני מחליט שההשקעה שווה את זה. אבל בהתחלה? כשכל הנורות האדומות מהבהבות בלי הפסקה ״חדל״? מעדיף לאכול בשדה, לא להשקיע את זמני לשווא ולאחל לחיילת בהצלחה.
כץ היו נהדרים, כרגיל. בדיעבד, היה יותר משתלם לאכול אצל מושיק רוט, אבל אלו הרגעים שאתה זוכר לכל החיים.
חייכתי, כשיצאתי בדרך חזרה לשדה.
כנראה אני המטומטם היחיד, שנסע וחיכה כמעט חמש שעות לסנדביץ׳ פסטרמה. מצד שני, בפרפרזה לחוה אלברשטיין,
שלום
אני נוסע
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר לניו יורק
ניו יורק לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד
ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד
אבל בניו יורק יש יותר סרטים
בניו יורק יש מוסיקה טובה
בניו יורק פסטרמה מצוינת
בניו יורק אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
את מבינה?
הייאוש נעשה יותר נוח
את מבינה
אם למות כמו כלב
אז לפחות הפסטרמה
תהיה פסטרמה
