שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

עכשיו גם אני הלכתי

I won't be back
לפני 11 חודשים. 5 במאי 2023 בשעה 10:04

חומד. נגמר. זהו.

בפעם הבאה שאת שוקלת להרוס לי את הספה...
או נשכבת לי על היד בזמן שאני מנסה להרוויח מספיק כסף כדי שאוכל לישון בחמש בבוקר... כשאת מצדך חוזרת ערומה... מאיזו מסיבה בשכונה... כולך במאנץ' ומייללת שמכונת ההאכלה האוטומטית, לא מספיקה לך, למה את בראטית... רוצה שרות אישי של מלצר.
אז בפעם הבאה שאת דופקת לי פרצופים של מינימום "אני מלכה חובבת פינדום, תעבוד יא עבד, כי אני אוהבת פינוקים"...
קחי בחשבון, שמהיום, את מרוויחה את הכסף שלך לבד.
מצדי תמכרי שם תמונות שלך שוכבת על הגב מחכה לליטוף בבטן...
או שבעצם, בואי נמצא שימוש טוב יותר לרגליים השעירות שלך... נראה לי שזה השוס במקבילה היום.

בדקתי, איזה בן זונה, חשב על זה קודם והדומיין תפוס.
כוסאומו, טוב טוב, קם קם, אמא שלך בת חתולה. כן, עומד ליד מכונת ההאכלה, רק תשתקי. עבד נרצע שכמותי.

 

*העיקר עיצבתי כבר לוגו

לפני 11 חודשים. 4 במאי 2023 בשעה 18:23

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו.

זה הסינוס. 

פשוט חלק ממך נתקע בשיעור טריגונומטריה,

כשהסתכל על משולש ישר זווית.

זה המדרון החלקלק הזה,

כשאת יורדת לאט לאט מהנקודה הכי גבוהה,

לזו, שכל כך נמוכה,

שמהצד, נראה שאת נרקומנית שמחכה למנה הבאה,

הרעידות בגוף, הטנטרום, דפיקות הלב המואצות,

תחושת הריקנות, החוסר טעם, הנשימות שאינן באמת עוזרות, כי כל רגע, שהוא לא שם, שהוא כועס, שהוא ממציא סיבה נוספת להתעלל בך, נפשית,

את קמלה, קמלה כמו פרח שלא קיבל מים, כמו גפן ששולחת שורשיה עמוק עמוק לתוך אדמת הגיר, כדי לינוק ולו מעט לחות.

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו,

זה החסך, זה עמוד השדרה השבור,

בכל כך הרבה נקודות,

שאת כבר לא זוכרת איך עומדים זקוף,

אז את זוחלת, זוחלת על הבטן,

כמו נחש שנזרק מגן עדן,

ומדממת,

החול שורט אותך, 

האבק מעוור אותך,

אבל לא באמת אכפת לך,

באותה נקודה,

גם יריקה, 

תרגיש כמו נאד מים,

במדבר שומם.

 

והאמת היא,

שכל מה שאת צריכה לעשות,

הוא להסתכל ימינה ושמאלה.

לבעוט ברגליים האחוריות,

ולדהור בשארית כוחך

לנווה מדבר בצד.

 

אבל מה שעצוב בכלבה,

שטוענים שככל שהיא מתבגרת,

אי אפשר ללמד אותה כלום חדש.

 

האב האב.

למדת כבר לנבוח?

לפני 11 חודשים. 1 במאי 2023 בשעה 15:05

״אני רוצה שתפרק אותי, תשבור אותי לחלקים קטנים ותרכיב מחדש״. הדבר היחיד שהיה חסר בבקשה שלה זה ״בצלמך ובדמותך״, כדי שאדע שלפחות יש לה רקע דתי כלשהו. ואז לפחות הייתי יודע שהיא בטוחה שאני אלוהים.

אני זוכר שקיבלתי את ההודעה הזאת בכלוב, לפני כמה שנים, התכתבנו גג יומיים לפני כן. עצרתי. שאלתי את עצמי שאלה. האם אתה יודע לפרק ולשבור? עניתי מהר מאוד ב״כן״. יש הרבה מאוד צעצועים מהילדות שלי, שכבר לא איתנו, שהיו עונים במקהלה את אותה התשובה.

האם אתה יודע להרכיב מחדש? פה, השתתקתי. ניגשתי לרשימת התארים שלי, הקורסים המקצועיים, ההשתלמויות, הדברים שלמדתי בתור אוטודידקט, אבל לא מצאתי שום תעודה שמוכיחה את זה.

האם אני יודע להרכיב מחדש? לא. התשובה היא ״לא״. האם אני חושב שאני יודע? האם זה באמת משנה? לא, כי אני לא מאמין בפירוק והרכבה.

בעולם אידיאלי, כזה שמספרים עליו בספרים, כאלה שגורמים לדה קומפרסיה אצל המין היפה, יש המון פירוק והרכבה. מישהי נקלעת בעל כורחה לאחוזה ענקית של האח התאום והבדס״מי של גריי, הוא מתעלל בה, היא בורחת, הם תופסים אותה, הוא משחרר אותה, הם מתאהבים, היא מגלה שהוא אהב אותה כל הדרך והפילי אוור אפטר עם מלא שולטים קטנים ומעצבנים שבוכים בלילה.

במציאות גבירותיי, הוא גר עם אמא או ביחידת דיור או עם זוגתו שתמות, מובטל מהיום שהוא זוכר את עצמו, מנהל מערכת יחסים פוליאמורית איתך ועם עוד חמש אחרות והסיבה שיש לו זמן היא פשוט שאת הילדה הכי יפה בגן, סליחה, הכי חדשה בגן. בעוד חודש, תגיע ילדה חדשה ואת תסתכלי מהצד, חצי בוכיה, חצי בהלם קרב (שעם הזמן יהפוך ל-CPTSD), כי הבחור שלך (הוא לא שלך, ״הירח מאיר לכולן!״, כדבריו של אחד הזאבים בקהילה) מצא לו מישהי חדשה עם ריח של ניילונים וטפשה בערך כמו שהיית בהתחלה (ועודך).

אבל הוא כבר החל לפרק אותך, ומה... הרי הוא שכנע אותך שרק החלשות עוצרות באמצע ואם את חזקה מספיק... את תמשיכי. וזה שאת מקנאה זה בריא! הילחמי על מקומך, הפכי לנומרו אונו! כפרה עליך, כבר איבדנו את הספירה.

אחד הדברים המצחיקים ברגע זה, הוא שהגעתי לכלוב לראשונה ב-2004. לקחתי הפסקה, חזרתי וכך, בכל פעם שאני נגעל מחדש, אני פשוט עוזב... וחוזר כשחשקה נפשי במעט רוטב צ׳ילי מעורבב בקורטוב קארי וברבקיו.

ובכל פעם שאני חוזר, יש פרגיות מפורקות על הרצפה. זאת אומרת, פעם הן היו פרגיות. אבל כשמישהו החליט לפרק אותן, ובסוף גם לזרוק (או שהן קיבלו מעט שכל והלכו בעצמן), אלו כבר לא היו פרגיות. אלא חתיכות בשר בוכיות מול הטלוויזיה, בתקופה של חודשים רבים ואף שנים, כדי להצליח להשתקם מאותו בחור, שיש לו כמובן פוסט-דוקטורט, במדע ההרכבה, התמחות על באלוהות (עולם היצירה) ושרשרת הצלחות, שבורות, שמעולם לא באמת התגברו עליו.

את מבינה, זה שבחרתי אותך, זה רק אומר שיש לך אחלה pedigree... ומה שעשית עד היום בחייך, איך שעיצבת את עצמך, מה שעברת, מה שלמדת ומה שהפכת להיות... הוא לטעמי. הדבר היחיד שאני, בתור דום, יכול לעשות, הוא לכוון אותך, לשוחח איתך, לתת לך לינוק מנסיוני אם תבחרי (הייתי חייב לשלב פה קצת מין, נו) ומקסימום לשמש לך כמנטור.

פירוק והרכבה?

אני לא מספיק משכיל בשביל זה.

לא מספיק חכם.

לא מספיק טוב עם הידיים.

 

מי שכן, שיבושם לו.

אבל עשי לי טובה,

כל הסימנים היו על הקיר,

את יכולה להאשים רק את עצמך,

לכי לבכות במקום אחר,

את מרטיבה לי את הרצפה.

לפני 11 חודשים. 1 במאי 2023 בשעה 13:36

עד גיל 7, הכרתי רק שני סוגי גלידה. לבנה ושחורה. לו הייתי נולד בצד המערבי של יבשת אירופה, סביר להניח שהייתי מתאר אותן בתור וניל ושוקולד, אך בצד המזרחי, בברית המועצות דאז, אוקראינה ורוסיה היו חברות טובות, בשתיהן 90% מהימים טעם הגלידה היחיד היה לבן ואני יכול להישבע לכם שהיה שם קשר אפסי למקלות וניל, ושוקולד ב-10% הנותרים, רק שברוב הפעמים הוא נחטף עוד לפני שהגעת לקצה התור.

אבל, לעתים, התמזל מזלי וזכיתי להנות מטעם השוקולד. באותו רגע, לא היה לי אכפת, כמה חיכיתי לשוקולד, זו הייתה אכילה רגשית, הדבר היחיד שעניין אותי היה להנות מכל רגע… כי ידעתי שהפעם הבאה יכולה להיות עוד כמה חודשים.

כשהגעתי ארצה, הסבתא המבוגרת בגלידה באר שבע, כבר ישבה בכסא מאחורי הדלפק והסתכלה בפדנטיות ייקית על 40 טעמי הגלידה, שהתרוקנו להם לתוך כוסות הוופל, אחד אחרי השני. שכבה נכבדה של קצפת, דובדבן מסוכר וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותי למאושר.

לא, לא אכלתי שם כל יום או כל שבוע, יותר לכיוון כמה פעמים בשנה. סיפורי המעברות אולי נגמרו עוד לפני שאלי עמיר פרסם את תרנגול כפרות בשנה שנולדתי… אבל גם שנים אחרכך, אף אחד לא היה באמת צריך לקנא באף עליה שבאה אחרכך, לכל אחת היו קשיים משלה, או בפרפרזה לנושא הקבוצה, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה, אומללה בדרך שלה.

עברתי לפני כמה חודשים שם, במקום שבו גיליתי 40 טעמי גלידה חדשים. נכנסתי, הזמנתי, התיישבתי באחד השולחנות שנראה שעמדו שם מאז ומעולם וחייכתי, כשנזכרתי שמאז, אף פעם לא הזמנתי גלידת וניל. בעצם פעמים רבות… גם לא הזמנתי שוקולד.

יוגורט אוכמניות, סורבה לימונענע, תותים בשמנת, שוקולד רוזמרי, גזר רחמנא לצלן, בכל פעם ניסיתי כדורים אחרים, רק, כדי לא להיתקע שם. הטעם הלבן, היה משול בעיני לסבל שצריך לעבור כדי לקבל טיפת יחס…

בסוף השבוע, נכנסתי לג׳לטריה משפחתית, אי שם בפרברי נאפולי. הזמנתי שני כדורים, שוקולד ווניל. בכפית הראשונה, הבנתי, משהו שידעתי תמיד, כשזה טוב, זה טוב, לא באמת צריך תוספות או לסבול כדי להגיע לשוקולד.

זה בדיוק הקשר שלך עם הנרקסיסט. את לא אוהבת גלידה לבנה. זה היום יום, השגרה שאמורה להיות נעימה לך… למעשה נעימה לך רק כי זה מה יש… כי פעם באף פעם מגיעה משאית גלידת השוקולד… ואת שוכחת לרגע עד כמה רע לך.

לא, זה לא נורא להישאר לבד,
מה שנורא הוא לא לגלות שיש עוד 40 טעמי גלידה אחרים.
ומה שנורא עוד יותר הוא לא לגלות שגלידת וניל טובה… זה כל מה שצריך.
אבל היא צריכה לגרום לך לחייך ולא לחכות לשוקולד.

לפני שנה. 18 באפריל 2023 בשעה 13:27

פעמיים בשנה אני מגיע למסקנה שזהו, איני יכול עוד. על חופש בארץ אין על מה לדבר, אני מחובר לטלפון באינפוזיה, ואמנם איני עוסק בהצלת חיי אדם, הלקוחות שלי מצפים תמיד ליחס אישי, כאילו והייתי הפסיכולוג שלהם.

פעמיים בשנה אני לוקח את הטרולי הקטן, זורק שלוש חולצות, חמישה-שישה זוגות תחתונים, גרביים, מטען לטלפון, מטען לאייפד, אוזניות ושם את המזוודה במושב האחורי. לרוב, למחרת אני כבר בדרך ליעד באירופה. בשנתיים האחרונות, עצרתי על וורשה. לפני כן זה היה ברלין, אמסטרדם, פראג ולונדון. הסדר לא משנה.

יש משהו מאוד משחרר בנסיעה לנתב״ג. גלי המוח משתנים כבר בירידה מהרכב... פתאום הכל שקט, אין לקוחות, אין עובדים, אין פרויקטים, ייבוא, ייצוא... הכל נהיה נקי... בדיוק כמו במטווח, אתה והמטרה. האקדח כבר מזמן לא פקטור, כשאתה יורה הרבה הוא הופך לחלק מהיד.

איני צריך דבר בחו״ל. כרטיס אשראי, כמה מאות יורו בצד, ובגדים... זהו. יש לי טקס קבוע, מצאתי בית קפה נהדר מול ארמון התרבות, קרוב למוזיאון השואה. בשבע בבוקר, אני שם, מזמין את התה הקובני, כוס תה מהביל, משולב פירות יער וכוכבי אניס, מהול בסוכר ענבים. והעוגות, שניות רק למקום אחד אהוב בפריז, פריז של שנות התשעים, כשעדיין אפשר היה להבחין בעדינות ובסטייל של הצרפתיות, בין הבורקות לרעלות.

והמוסיקה, ג׳אז עדין, בלוז מעודן, רומנטיקה במיטבה... שבעים שנה אחורה, מקום אחר בגבולובוס ואני נשבע שהייתי מדמיין את המינגוויי יושב לצדי.

כשאני מסיים את הכוס השלישית, שעתיים אחרכך, אני סוף סוף מבין שהדרך שלי לנקות את הראש, לא מאכזבת. פתאום הכל ברור, נקי, חד, מדויק והאנרגיות מתמלאות מחדש.

אני מסתכל לצד, מוזיאון השואה נפתח עוד חצי שעה, מתחיל להתארגן. שבעים ומשהו שנה אחורה, אותו מקום בגלובוס, סבא רבא, היה יכול רק לחלום על כוס תה.

לפני שנה. 9 באפריל 2023 בשעה 11:13


זו לא חוכמה להיות סקסית כשאת נערה בת עשרים. הישבן טרם גילה את נפלאות הצלוליטיס, המרווח בין הרגליים עדיין מספיק גדול בכדי שהשמש תזרח לך מהתחת וגברים מבוגרים יסובבו את הראש ויצלו אותך במבטים בחוף הים. מגיל 30, לאחר ילד אחד או שניים, זו כבר מתחילה להיות עבודה קשה, שילוב של תזונה נכונה, גנים, ספורט, קוסמטיקאיות למיניהן ובחירת מנת החלבונים שתכנס לך לפה. אבל יש משהו הרבה יותר סקסי באישה... היא הרבה יותר מאוזנת, בשלה, יודעת בדיוק מה היא רוצה...

כשהייתי צעיר יותר, ושאלו אותי מה אני רוצה לקחת לאי בודד... תמיד אמרתי ״אישה״. אישה היא הרבה יותר מעניינת מספר. אתה אף פעם לא יודע איך היא תקום מחר, מה בדיוק היא חושבת ואם יש לה קצת תאים אפורים בין האוזניים, לא ישעמם לך אף פעם. אחרי שהתחתנתי הבנתי שהייתי מוסיף גם אטמי אוזניים לנסיעה לאי בודד, הרי בינינו לפעמים אתן גם ״חופרות״.

פרויד נהג להתבדח, ואף קיבע את הסברה שגם הוא לא יודע מה נשים רוצות. זה הגיוני, האישה הרבה יותר מסובכת מהגבר, אבל ברגע שאתה מבין שאתה אף פעם לא יכול להבין אותן עד הסוף, אתה מבין שזה בדיוק כמו בצבא... תעשה את הכי טוב שאתה יכול, וקצת מעבר. אין צורך להיות אישה בכדי להיות רופאת נשים.

הסוד לקשר מוצלח, הוא להבין מה הצד השני רוצה ולתת לו אותו. אצל נשים, לא תמיד התשובה תהיה בגוף השאלה. אם תשאל שאלה ישירה, סביר להניח שהתשובה תהיה בדיוק מה שאתה לא רוצה לשמוע. כשתקלף כמה שכבות, תבין שהתשובה היא לגמרי אחרת, מעודנת פחות.

כך ש״אישה דומיננטית ועצמאית בחיי היום יום, בעלת נפש רומנטית ורגישה״ עלולה להיות בדיוק ההפך ״זונה מיוחמת, בעלת קושי בדחיית סיפוקים, שחיה על הקצה״ ברגע שהיא מבינה שיש שם גבר שיודע לקבל אותה דומיננטית ועצמאית, לשלוח אותה הביתה דומיננטית ועצמאית כשבדרך להוסיף לשם ״מרחפת ומסופקת״.

מה שקורה באמצע, נשאר תמיד בינך לבינה. זה בדיוק מה שמפריד בין גברים לבין ילדים שרצים לספר לחבר׳ה.

אבל הפעם, זה בא ממנה.

שיחת השעתיים וקצת של ליל אמש נגמרה ב״לילה טוב חתלתולה״, עשר דקות לפני היא עוד שלחה לי מיוזמתה צילום של כוס. שלה. מעוצב להפליא ולח כמו שכוס צריך להיות אחרי שעתיים של התעללות במישהי שהחוש השולט שלה הוא ראיה והשולט שלה עסוק בלצייר לה סיטואציות.

הבוקר, בשוונג קיבלתי תמונה שלה מהמקלחת. הדבר היחיד שמעצבן אותי יותר מנשים יפות הוא נשים יפות שמודעות לעצמן. בפעם האחרונה שקמתי עם זבב״ם (זקפת בוקר בלתי מנוצלת) הייתה בבה״ד 1. וזה היה לפני יותר מדי שנים.

נראה לה באמת? לשחק איתי כך? ״חשבתי עליך במקלחת אז רציתי להגיד שלום״. ממש. לפחות תגידי את האמת. חשבת עלי בלילה, כשקמת וכל הזמן שהתקלחת. כשסיימת להתקלח החלטת לשלוח לי תמונה ש״תחזיר לי״ על זה שאני מתחיל להשתלט על מחשבותיך.

היא לא ציפתה לזה.

״בוקר טוב. אני מעוניין להזמין זונה להיום בבקשה. אין לי דרישות מיוחדות, אבל היא צריכה להיות סקסית, ולחכות לי עם כיסוי עיניים, היום ב.... יש לכם מישהי בשבילי?״

אם יש משהו שאהבתי בה מהרגע הראשון הוא שהיא שרוטה. כמעט כמוני. על מי אני עובד? אם לטירוף היה גבול, היא הייתה האסימפטוטה.

״אין בעיה. יש לנו זונה בשבילך... היא מתפנה באחת, אחרי פגישה עם לקוח״.

הפור נפל.

״שני תנאי סף: את לא נוגעת בי. אם הידיים שלך זזות למעלה כדי לגעת בי, אני הולך. וכיסוי העיניים נשאר עליך עד שאתקשר ואודיע לך להוריד. כשאת נכנסת לתא, תנעלי, הורידי את כל הבגדים, הישארי רק בחוטיני ונעלי העקב שלך, כשתשמעי חמש נקישות, זה אני״.

- - -

היא התחילה איתי בשבת לפנות בוקר... שם משתמש לא מוכר, מעולם לא עשתה לי לייק, ״אז לאן אתה שולח נערות אבודות?״, שאלה בהתחכמות. התשובה הגיעה די מהר, ״למקום בו הגברים לא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת״.

כשהכנסתי את המפלצת לחניה האחורית של תחנת הדלק, נזכרתי שמעולם לא החלפנו תמונות פנים (רק גוף), טרם דיברנו בטלפון וכל ההתכבות הייתה רק בהאנגאוטס. היא סומכת עלי מספיק, בכדי לחכות לי בשרותים מסריחים, של תחנת דלק שכוחת אל, ערומה כביום היוולדה + עקבים וחוטיני, עם כיסוי עיניים.

נזכרתי בהודעה האחרונה ששלחתי לה - אני נכנס, מזיין לך את הפה עד שתקיאי... עדיף שתגידי כבר שאת לא מרגישה טוב... אין לך שמלה להחלפה.

רוצה להרגיש זונה? אז עד הסוף. היא כבר בתא, שלחה לי הודעה שהיא מחכה, ותשים את כיסוי העיניים לאחר שאדפוק. שמתי לב לרכב חברה שחנה לידי, היא לא אמרה לי היכן בדיוק היא עובדת, אבל לא היו יותר מדי אופציות בחניה.

נכנסתי, אמרתי שלום לקופאית וביקשתי למשוך כסף. הוספתי מגבונים, ובקבוק מים קרים וזירו. היינו לבד, אני והקופאית. לקחתי 50 שקלים ושמתי לה בכוס הטיפים. ״זה בשבילך אמרתי לה, אשתי לא מרגישה טוב, היא לקחה את המפתח לשרותים לפני כמה דק... אכלה משהו לא טוב... אודה לך אם תוכלי להגיד למי שיבקש מפתח שהשרותים לא תקינים ברבע שעה הקרובה״.

״אין בעיה ולא צריך, זה הרבה כסף״.

״אני מתעקש. תודה רבה על השרות המעולה״.

יש לנו רבע שעה, אף אחד לא יפריע לנו.

ניגשתי לגב התחנה, ונקשתי חמש פעמים. לקח לה זמן. כמה שניות מעבר למה שחשבתי. היה לי אדרנלין בדם... היא פתחה והסתובבה אלי עם הגב.

להגיד שלא התאכזבתי, זה אנדרסטייטמנט. האישונים שלי זזו למעלה ולמטה, בחנתי אותה מכף רגל עד ראש. אם הייתי שם לה שוט ביד, הייתי חושב שיש פה שולטת. כפות רגליים מעוצבות, עם פרנץ׳ מטופח, נעל עקב דקיקה עם עקבים של כ-8 סנטימטרים, רגליים לט נגמרות, חוטיני חצי שקוף שאוסף לתוכו ישבן חמוד וחצוף, שיער ארוך, עד אמצע הגב. שתקתי. לא עשיתי רעש, זכרתי שהיא עם כיסוי עיניים, כל דבר נשמע לה מפחיד יותר, והציפייה למגע... תהיה חזקה יותר מהמגע עצמו.

״תסתובבי״, פקדתי עליה. זו הייתה טעות. הסתכלתי על צילי וגילי, וניסיתי להבין עם מי מהן הייתי מתחתן. אני לא אוהב סיליקון, במקרה שלה, אלוהים עשה עבודה הרבה יותר יפה מד״ר קליין. התקרבתי אליה, וליטפתי לה את הפנים.

ממרומי ה-190 ותיקתק שלי, עם העקבים, היא עדיין הגיעה לי לשקע הכתף. הכל בסדר, לחשתי לה באוזן והעפתי נשיקה קטנה במצח.
 
תפסתי לה את הראש וחיבקתי אותה אלי. ״לא״, הרמתי את הקול, ״בלי ידיים, ידיים מאחורי הגוף״, היא רצתה לגעת, אבל החתלתולה החצופה הזאת צריכה להבין שגבול זה גבול...

מניח שעברו שתי דקות, הנשימות שלה החלו להסתדר...

״הכל בסדר?״, שאלתי אותה שוב וסובבתי לה את הראש, כך שהפה שלי היה לה מול האוזן.

״חבל שאת לא רואה את עצמך עכשיו... אני כה קרוב לקרוע ממך את הכיסוי, כדי שתראי כמה זונה את... ערומה ללא בגדים, בתחנת דלק באמצע שוב מקום עם גבר שאת בקושי מכירה... את יודעת מה יותר גרוע שרמוטה?״

ביד שמאל הורדתי לה את התחתונים וביד ימין כבר פישקתי לה את הישבן.

״מה שגרוע הוא שאת רטובה כמו כלבה מיוחמת...המקום מסריח מכוס״.

היא גנחה. הזונה הקטנה שלי גנחה. תוך שניות התיישבתי על מכסה האסלה ומשכתי אותה אלי.

זה היה מחזה מלהיב, ואני יכול להישבע לכם שאם הייתה מצלמה נסתרת בשרותים, מחר בבוקר הסרטון הזה היה הנצפה ביותר בווטסאפ. אני יושב על האסלה, היא מכופפת אל הכיור, היד שלי חופרת בתוכה.

כשהיד השניה חופנת לה את החזה... מדי פעם נשיכות בישבן. עדיין, צריך להחזיר אותה לבעליה החוקיים, ואסור סימנים.

החלפנו תנוחות... בעשר הדקות הבאות, היא גמרה וגמרה וגמרה, ובעיקר התנשפה, גנחה, ייללה. איפשהו באמצע הבנתי שהטיפ של החמישים כבר לא מספיק, היה לי עסק עם ממטרה, רצפת השרותים והמכנס שלי כבר היו ספוגים מים. או איך שתקראו לנוזל החצי שקוף שאינו פיפי.

כשכבר הבנתי שעוד שניה היא קורסת..הושבתי אותה עלי וחיבקתי שוב. ליטפתי שוב את פניה, והבאתי לה לשתות.

״הכל בסדר?״, שאלתי אותה שוב.

״מצוין״ היא מלמלה... ״ומה איתך? רצית זונה הרי...״

״בפעם אחרת״, אמרתי לה, ״פשקי רגליים״.

לקחתי את חבילת המגבונים וניקיתי אותה כמה שאפשר. סיימתי חצי חבילה. חיבקתי אותה שוב.

״אני גאה בך...אבל אל תעשי שטויות כאלה בפעם הבאה...״

עזרתי לה ללבוש את החוטיני, ודחפתי לשם שני שטרות של מאתיים.

הסכמים צריך לכבד.

אחרי שיצאתי מהתחנה... שלחתי לה הודעה שהשטח פנוי והיא יכולה לצאת. כמובן ששכחתי לשים טיפ מהאדרנלין.

הדבר היחיד שביאס אותי הוא שהייתי צריך לבחור תחנה הומת אדם... הפרצוף שלה כשהיא יוצאת, מסתכלת ובוחנת את הגברים בתחנת הדלק ותוהה מי מהם הגמיר אותה עכשיו... היה שווה הכל.

לפני שנה. 7 באפריל 2023 בשעה 13:22

יש אנשים שחיים בעבר,

משחזרים כל צליל ותמונה,

מתרפקים על רגעים שלא יחזרו,

מתים מגעגועים, עסוקים בסגירת חשבונות,

ולא מבינים שיש הווה ועתיד.

 

יש אנשים שחיים בעתיד,

מדמיינים את עצמם לדעת,

רוצים לקנות כך וכך,

מדמיינים את החופש בסוף השנה,

פוחדים לאבד, להתאכזב, להיפגע,

ולא מבינים שיש הווה ועבר.

 

ויש אנשים שזוכרים את העבר,

מדמיינים את העתיד,

אך חיים בהווה,

כל יום כאילו והיה יומם האחרון.

 

הם האנשים שחיים באמת.

לפני שנה. 31 באוקטובר 2022 בשעה 13:55

יחס. כך מתחילה כל שליטה מנטלית. אף אישה לא תגיע מיוזמתה למקום שבו מתעללים בה, נפשית, אם קודם לכן, לא הצבת מלכודת דבש. היית שם, בהתחלה בתור שומע חופשי, כמו אלו שיושבים בצד באוניברסיטה, לא רשומים לקורס, לא נבחנים, אבל מקשיבים לכל מה שהמרצה אומר, בעניין רב.

 

אחר כך בתור חבר, שמהר מאוד הפך לתת פקודות, מתחת לפני השטח, הוראות ומשימות.

 

יחס. בשלב מסוים היא כבר הייתה צריכה לעבוד בשביל היחס. למחוק את הרעשים, לטפל באגו שלה, שהיה גבוה כמו שלך. אני מתקן, אין אגו גבוה כמו שלך. זה היה השלב שבו האישה הזו, איבדה כל צלם. 

 

יחס. בשלב מסוים זה לא משנה אם היא עבדה או לא עבדה בשביל היחס, היא כבר לא ידעה מתי היא תקבל אותו או לא. הדרישות הפכו ללא הגיוניות, היא עדיין עמדה ברובן, והיחס, לא הגיע.

 

יחס.

 

כשהוא לא הגיע. משהו החל שם להתערער. היא כבר לא יכלה להתרכז בלחיות את היום יום, הבכי, שלפני כן, היה לה קשה, הפך לה כמו לקפה של בוקר, חלק מהיום.

 

יחס. 

 

כבר לא היה יחס. לך כבר לא היה אכפת (לך אף פעם לא אכפת), בשניה שהן הופכות לשלך, כי חושבות שתכיר את הטוב, תשתנה, או שלפחות תשתין, לכיוון שלהן.

 

יחס.

 

זה בדיוק מה שאתה לא מבין. בכוחותיך האחרונים, אתה מנסה להקיז דם, במקום להבין שהיה זה האדם האחרון שאהב אותך באמת, בחיים האלה.

 

איני מאחל לך דבר, מטומטמם.

 

הכדור עגול, קארמה איז אה ביטץ׳,

 

אבל ביטץ׳ מסוג אחר,

 

כלבה.

לפני שנה. 19 באוקטובר 2022 בשעה 7:00

פונה למישהי לאחר מאץ' בטינדר

 

ודבר ראשון היא כותבת לי: 

 

"היי! דאדי!".

 

מסקנה: 

אם היא בגיל חוקי + צבא, ואמא שלה נראת יותר טוב ממנה, זו השקעה לטווח רחוק. 

לפני שנה. 6 בספטמבר 2022 בשעה 13:49

כי באחת התמונות היה בקבוק יין פתוח. 5+

קסטל. גרנד וין. 100+

שנת 2019. 1000-