סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עכשיו גם אני הלכתי

I won't be back
לפני 10 חודשים. 10 בינואר 2024 בשעה 6:08

מעטים הם המאכלים שאיני מבין. מוח הוא אחד מהם. בעצם אני לא חובב חלקי פנים במיוחד, פחות מתחבר לבשר ראש וטחול מזכיר לי יותר מדי מרתפים חשוכים ותפירת קישקע דה לה מטבח הצרפתי הכפרי, בגרסתו הפולנית. וזה בסדר. נשבע לכם שיצא לי לטעום אותו בגרסאות שונות, מהדור השני והשלישי לבשלניות המלך. אני ומוח, פשוט לא מסתדרים, כשהוא מבושל...

יש אנשים עם פוט פטיש, יש אנשים שאוהבים אנאלי, כל אחד וסטיותיו. אצלי הפטיש, הוא מוח טרי, סגור, באריזתו המקורית, עדיף ללא עיני עגל ומיושן כהלכה. אם תרצו לפנקני, מעדיף אחד משויש, שעבר דברים בחייו, ספוג בטעם, במרקם חמאתי, שילך מעולה עם רוטב פלפלת. חתיכה טובה, כזאת שתספיק לשעה של שיחה, לצד יין בצבע ארגמן מזוג בכוס עם רגל קריסטל דקיקה.

ושם. בנקודה הזאת, שמתחילה השיחה, מתחיל הפטיש שלי.

אנסח זאת כך. יש דברים שנראים טוב יותר כשהם עטופים. ביצת קינדר למשל. אחרי שאתה מקלף את העטיפה ומרסק את הביצה (או אם אין לך ADHD, פותח אותה בזהירות באמצע), נדיר שאינך מתאכזב מההפתעה. הציפיה, במרבית המקרים, עולה על הפרס. דה סיים לגבי כוס וציצי. ולא, באמת, בדקתי, אני חושק בנשים מהרגע שאני זוכר את עצמי פלוס מינוס כמה שנים. אבל, מה לעשות, יש לי פטיש למוח.

וזו אחת הסיבות שאני בבדס"מ. אני חודר קודם כל למוח. קוטם את החלק התחתון, מקלף את קליפת הבצל וחותך לקוביות. מעט שמן זית, פלפל גרוס ומלח. זה השלב הרומנטי, עד שהבצל הופך לשקוף, אתה מחכה, מנענע קלות את המחבת וממתין.

"קודם כל, תרגעי", אומרים שכתוב בעמוד הראשון בספר בישול מרוקאי. מחייך. יש שלושה דברים שמרגיעים אותי בחיים. ריח של אבק שריפה, ריח של ים וריח של בצל מטוגן.

אני רגוע.

לפני שנה. 10 בנובמבר 2023 בשעה 19:57

כפרה…

מי ישמע למדת אדריכלות בטכניון חמש שנים.

 

 

לפני שנה. 14 במאי 2023 בשעה 19:47

בעולם מקביל, כנראה שהייתי עם קריירה אחרת, עם BA MA, פסי-כו-לוג, סטאז׳ ״קצרצר״ ושלט פליז על דלת הכניסה...


היות והאתיקה הרפואית, של העולם המקביל, אינה תקפה בעולמנו, אני יכול להביא לכם במלואה את השיחה, מבלי להפר את הסודיות הרפואית של המטופלת.

״דוקטור, מה לא בסדר איתי?״, היא שואלת אותי, ואני נזכר שלא יאה להסתכל על חמוקיה המסולקנים, ומעלה את המבט כהרף עין אל תוך עיני התכלת שלה. לא באמת, זאת אומרת תכלת, כן, אבל עדשות צבעוניות, מהסוג ששולטים ״אמיתיים״, שמים במסיבות, כדי להוסיף לפוזה. ״דוקטור, אני סך הכל רוצה גבר״, היא מוסיפה, ״מה לא בסדר איתי?״, ומספרת לי שהיא עושה הכל כמו שצריך, אפילו יש לה כרטיסים בכל אתר ואפילו טינדר.

״יש לי כרטיס באלפא, כאילו זה רק לאקדמאים, אז אמרתי בטח יהיו שם אחלה גברים. פתחתי כרטיס, אימתו את הפרטים, אפילו ביקשו שאספר להם איפה סיימתי את התואר, ומה למדתי, איזה דפוקים באמא, שאלו אותי במה התואר. אמרתי כללי. כאילו מה? שאלו מה זאת אומרת כללי. נו, כללי, BA כללי, למדתי קצת מכל דבר, ויי איזה מפגרים, לא ידעו שיש דבר כזה. אבל אז, כתבתי שאני מחפשת קשר רציני, לפרק ב׳, הצטלמתי עם הנסיכים, כפרה עליהם, חיים שלי, ומי שולח לי הודעות? התאום של אלכס מהיפה והחנון. באמא? ברחתי, הגיע לי לדייט עם סנדלים! סנדלים! אתה מבין? כאילו כאלה של רוסים, בלי להעליב דוקטור, אתה נראה לי פרידמן... אין לי משהו נגד רוסים, כן, אבל כאילו סנדלים????״

מסיט את המבט שוב כלפי מעלה. מבין שהיא דיברה על סנדלים, לא ממש הקשבתי לשאר, דמיינתי איך היא נראת בבגד ים, בבריכה ללא שוליים, בתאילנד, ״אז לא אלפא, מה עם אתרים אחרים?״, מוציא בפרץ, מתלהב מעצמי, שהיא אפילו לא שמה לב, שכמעט נרדמתי.


״אז זהו, שפתחתי כרטיס ב-OkCupid, אבל הם מה זה חפרנים. שיגעו אותי בשאלות, וכאילו אני שלוש יחידות אנגלית, לא מפגרת ועדיין... מעשנת, לא מעשנת, רוצה ילדים, לא רוצה ילדים, כמה זה חשוב לך, כמה זה חשוב לך שחשוב לבחור שחשוב לו שיפנה אליך, אנאערף! מה סך הכל ביקשתי? גבר? העלתי תמונות, עניתי על שאלון, ומי פונה אלי?״

מבין שהיא שאלה משהו, עושה פרצוף מופתע ושואל ״מי?״


״אח של אלכס! אותו אחד מאלפא, כאילו זה אותו אתר לחלוטין, רק שבשביל הפוזה, באו עם האנגלית שלהם, יעני מתקווקים עלי! אמרתי לו נשמה של ברבור, זה שאני לא עונה לך בווטסאפ, לא עונה לך בטלפון, נראה לך באמת שאענה לך פה????״

מסתכל על השעון, נשארו עוד עשרים דק, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית, ״ניסית עוד אתרים?״

״ברור, נרשמתי לשוגר דדי וריצ׳דייט. שזה כאילו, אני לא רוצה שתחשוב עלי דברים דוקטור, אבל בתשלום״.

״דמי מנוי?״

מצחקקת, ״לא דוקטור, שוגר דדי, שוגר מלשון סוכר, דדי מלשון דדי באנגלית, יעני זה גברים עשירים, שתומכים באישה. תקשיב, חוויה, כתבתי שאני לא מחפשת משהו רציני, ואני מרגישה מחוזרת. שמתי תמונה שלי בבגד ים ושמלה קצרה, חתכתי את הפנים, וכל היום אני מקבלת הודעות, הצעות, חיזורים, אפילו נפגשתי כמה פעמים. ויי דוקטור, אתה לא מבין, אשכרה 1,500 שקלים למפגש! פחחחח! ומה עשיתי? היינו שעתיים בצימר, אחלה סקס, מציצה, גמר לי על הציצי, גמרתי פעמיים, ויי, אתה לא מבין, אש!״

מנסה להיזכר בבדיחה של האבא והבן, עם הזונות והתאוריה, אבל מנסה שלא לחייך, ושואל ״אז מה הבעיה?״

״זה חד פעמי. הוא לא באמת עשיר, והוא לא באמת מעוניין בי, מרוב היצע, וזמבורות, הוא כל פעם נפגש עם מישהי אחרת, אוף מה כבר רציתי, להנות, סקס טוב, שיפנקו אותי... בלי שארגיש זונה... כאילו הבנת דוקטור... בא לי משהו מעניין...״

נזכר שהזכירה עוד אתר, ״ומה עם הריצ׳דייט?״

״אויש דוקטור. זה באמת אתר של עשירים. וזו בדיוק הבעיה, כל אחד מזיין לי את השכל עם קונגו, כדי להיפגש, ואז אתה מגלה שבגלל שהוא ממש עשיר, הוא גם ממש קמצן, מראה לי את השעון שלו, שעולה כמה עשרות אלפי שקלים, מתלהב מהרכב שלו ובסוף יש לו במבה״.

״במבה?״

״זין במבה, נו דוקטור, מה לא הבנת, הוא עשיר, הוא נראה סבבה, למה לדעתך הוא צריך אתר אינטרנט כדי להכיר נשים? משהו דפוק בו, ב מ ב ה.

דוקטור, אז מה עושים?״

״ניסית את הכלוב?״

״כלוב? מה זה?״

״שמעי, זה נורא פשוט, את נכנסת, פותחת כרטיס, את אפילו לא צריכה למלא פרטים כמו ב-OkCupid. שום שאלונים, מספיק שתכתבי נקבה, ויש לך מאה הודעות. כמו באלפא, יש לך מלא אינטלגנטיים, כל אחד יזיין לך את השכל, החל מפילוסופיה וכלה ברובוטיקה יישומית. אם תרצי לשלוט, יש לך מלא אופציות, נהג פרטי, עבד קניות, מה שעושה לך את זה, והסקס, ישאלו אותך על ההתחלה מה את אוהבת, מה הגבולות שלך... ממה את גומרת... את אנאלית?״

״אנאלית?״

 

״אנאלית?״

 

נגמר לנו הזמן. נסי את הכלוב, ספרי לי בשבוע הבא.

לפני שנה. 13 במאי 2023 בשעה 15:50

היא: תגיד את האמת, למה אתה דאדי?
אני: את האמת? את באמת רוצה לשמוע?
היא: כן.
אני: נכון לונדון, האולפנים של הארי פוטר...
היא: כן, נו…
אני: אז זה אחלה אליבי, כשלא בא לך ללכת לבד ומצד שני, לא בא לך להיות אחראי על שני ילדים רבע מנוזלים שקנית להם עכשיו שרביטים והם צורחים ״קרושיו״ אחד על השני.

אז מה רע בדאדי?
אתה נוסע ללונדון, היא חושבת שאתה לוקח אותה לאולפנים, בשבילה… ואתה נמוג מההבנה שעבדת על המערכת*

*שימושי גם ליורו-דיסני ולגרסה החדשה של מלך האריות

לפני שנה. 5 במאי 2023 בשעה 10:04

חומד. נגמר. זהו.

בפעם הבאה שאת שוקלת להרוס לי את הספה...
או נשכבת לי על היד בזמן שאני מנסה להרוויח מספיק כסף כדי שאוכל לישון בחמש בבוקר... כשאת מצדך חוזרת ערומה... מאיזו מסיבה בשכונה... כולך במאנץ' ומייללת שמכונת ההאכלה האוטומטית, לא מספיקה לך, למה את בראטית... רוצה שרות אישי של מלצר.
אז בפעם הבאה שאת דופקת לי פרצופים של מינימום "אני מלכה חובבת פינדום, תעבוד יא עבד, כי אני אוהבת פינוקים"...
קחי בחשבון, שמהיום, את מרוויחה את הכסף שלך לבד.
מצדי תמכרי שם תמונות שלך שוכבת על הגב מחכה לליטוף בבטן...
או שבעצם, בואי נמצא שימוש טוב יותר לרגליים השעירות שלך... נראה לי שזה השוס במקבילה היום.

בדקתי, איזה בן זונה, חשב על זה קודם והדומיין תפוס.
כוסאומו, טוב טוב, קם קם, אמא שלך בת חתולה. כן, עומד ליד מכונת ההאכלה, רק תשתקי. עבד נרצע שכמותי.

 

*העיקר עיצבתי כבר לוגו

לפני שנה. 4 במאי 2023 בשעה 18:23

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו.

זה הסינוס. 

פשוט חלק ממך נתקע בשיעור טריגונומטריה,

כשהסתכל על משולש ישר זווית.

זה המדרון החלקלק הזה,

כשאת יורדת לאט לאט מהנקודה הכי גבוהה,

לזו, שכל כך נמוכה,

שמהצד, נראה שאת נרקומנית שמחכה למנה הבאה,

הרעידות בגוף, הטנטרום, דפיקות הלב המואצות,

תחושת הריקנות, החוסר טעם, הנשימות שאינן באמת עוזרות, כי כל רגע, שהוא לא שם, שהוא כועס, שהוא ממציא סיבה נוספת להתעלל בך, נפשית,

את קמלה, קמלה כמו פרח שלא קיבל מים, כמו גפן ששולחת שורשיה עמוק עמוק לתוך אדמת הגיר, כדי לינוק ולו מעט לחות.

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו,

זה החסך, זה עמוד השדרה השבור,

בכל כך הרבה נקודות,

שאת כבר לא זוכרת איך עומדים זקוף,

אז את זוחלת, זוחלת על הבטן,

כמו נחש שנזרק מגן עדן,

ומדממת,

החול שורט אותך, 

האבק מעוור אותך,

אבל לא באמת אכפת לך,

באותה נקודה,

גם יריקה, 

תרגיש כמו נאד מים,

במדבר שומם.

 

והאמת היא,

שכל מה שאת צריכה לעשות,

הוא להסתכל ימינה ושמאלה.

לבעוט ברגליים האחוריות,

ולדהור בשארית כוחך

לנווה מדבר בצד.

 

אבל מה שעצוב בכלבה,

שטוענים שככל שהיא מתבגרת,

אי אפשר ללמד אותה כלום חדש.

 

האב האב.

למדת כבר לנבוח?

לפני שנה. 1 במאי 2023 בשעה 15:05

״אני רוצה שתפרק אותי, תשבור אותי לחלקים קטנים ותרכיב מחדש״. הדבר היחיד שהיה חסר בבקשה שלה זה ״בצלמך ובדמותך״, כדי שאדע שלפחות יש לה רקע דתי כלשהו. ואז לפחות הייתי יודע שהיא בטוחה שאני אלוהים.

אני זוכר שקיבלתי את ההודעה הזאת בכלוב, לפני כמה שנים, התכתבנו גג יומיים לפני כן. עצרתי. שאלתי את עצמי שאלה. האם אתה יודע לפרק ולשבור? עניתי מהר מאוד ב״כן״. יש הרבה מאוד צעצועים מהילדות שלי, שכבר לא איתנו, שהיו עונים במקהלה את אותה התשובה.

האם אתה יודע להרכיב מחדש? פה, השתתקתי. ניגשתי לרשימת התארים שלי, הקורסים המקצועיים, ההשתלמויות, הדברים שלמדתי בתור אוטודידקט, אבל לא מצאתי שום תעודה שמוכיחה את זה.

האם אני יודע להרכיב מחדש? לא. התשובה היא ״לא״. האם אני חושב שאני יודע? האם זה באמת משנה? לא, כי אני לא מאמין בפירוק והרכבה.

בעולם אידיאלי, כזה שמספרים עליו בספרים, כאלה שגורמים לדה קומפרסיה אצל המין היפה, יש המון פירוק והרכבה. מישהי נקלעת בעל כורחה לאחוזה ענקית של האח התאום והבדס״מי של גריי, הוא מתעלל בה, היא בורחת, הם תופסים אותה, הוא משחרר אותה, הם מתאהבים, היא מגלה שהוא אהב אותה כל הדרך והפילי אוור אפטר עם מלא שולטים קטנים ומעצבנים שבוכים בלילה.

במציאות גבירותיי, הוא גר עם אמא או ביחידת דיור או עם זוגתו שתמות, מובטל מהיום שהוא זוכר את עצמו, מנהל מערכת יחסים פוליאמורית איתך ועם עוד חמש אחרות והסיבה שיש לו זמן היא פשוט שאת הילדה הכי יפה בגן, סליחה, הכי חדשה בגן. בעוד חודש, תגיע ילדה חדשה ואת תסתכלי מהצד, חצי בוכיה, חצי בהלם קרב (שעם הזמן יהפוך ל-CPTSD), כי הבחור שלך (הוא לא שלך, ״הירח מאיר לכולן!״, כדבריו של אחד הזאבים בקהילה) מצא לו מישהי חדשה עם ריח של ניילונים וטפשה בערך כמו שהיית בהתחלה (ועודך).

אבל הוא כבר החל לפרק אותך, ומה... הרי הוא שכנע אותך שרק החלשות עוצרות באמצע ואם את חזקה מספיק... את תמשיכי. וזה שאת מקנאה זה בריא! הילחמי על מקומך, הפכי לנומרו אונו! כפרה עליך, כבר איבדנו את הספירה.

אחד הדברים המצחיקים ברגע זה, הוא שהגעתי לכלוב לראשונה ב-2004. לקחתי הפסקה, חזרתי וכך, בכל פעם שאני נגעל מחדש, אני פשוט עוזב... וחוזר כשחשקה נפשי במעט רוטב צ׳ילי מעורבב בקורטוב קארי וברבקיו.

ובכל פעם שאני חוזר, יש פרגיות מפורקות על הרצפה. זאת אומרת, פעם הן היו פרגיות. אבל כשמישהו החליט לפרק אותן, ובסוף גם לזרוק (או שהן קיבלו מעט שכל והלכו בעצמן), אלו כבר לא היו פרגיות. אלא חתיכות בשר בוכיות מול הטלוויזיה, בתקופה של חודשים רבים ואף שנים, כדי להצליח להשתקם מאותו בחור, שיש לו כמובן פוסט-דוקטורט, במדע ההרכבה, התמחות על באלוהות (עולם היצירה) ושרשרת הצלחות, שבורות, שמעולם לא באמת התגברו עליו.

את מבינה, זה שבחרתי אותך, זה רק אומר שיש לך אחלה pedigree... ומה שעשית עד היום בחייך, איך שעיצבת את עצמך, מה שעברת, מה שלמדת ומה שהפכת להיות... הוא לטעמי. הדבר היחיד שאני, בתור דום, יכול לעשות, הוא לכוון אותך, לשוחח איתך, לתת לך לינוק מנסיוני אם תבחרי (הייתי חייב לשלב פה קצת מין, נו) ומקסימום לשמש לך כמנטור.

פירוק והרכבה?

אני לא מספיק משכיל בשביל זה.

לא מספיק חכם.

לא מספיק טוב עם הידיים.

 

מי שכן, שיבושם לו.

אבל עשי לי טובה,

כל הסימנים היו על הקיר,

את יכולה להאשים רק את עצמך,

לכי לבכות במקום אחר,

את מרטיבה לי את הרצפה.

לפני שנה. 1 במאי 2023 בשעה 13:36

עד גיל 7, הכרתי רק שני סוגי גלידה. לבנה ושחורה. לו הייתי נולד בצד המערבי של יבשת אירופה, סביר להניח שהייתי מתאר אותן בתור וניל ושוקולד, אך בצד המזרחי, בברית המועצות דאז, אוקראינה ורוסיה היו חברות טובות, בשתיהן 90% מהימים טעם הגלידה היחיד היה לבן ואני יכול להישבע לכם שהיה שם קשר אפסי למקלות וניל, ושוקולד ב-10% הנותרים, רק שברוב הפעמים הוא נחטף עוד לפני שהגעת לקצה התור.

אבל, לעתים, התמזל מזלי וזכיתי להנות מטעם השוקולד. באותו רגע, לא היה לי אכפת, כמה חיכיתי לשוקולד, זו הייתה אכילה רגשית, הדבר היחיד שעניין אותי היה להנות מכל רגע… כי ידעתי שהפעם הבאה יכולה להיות עוד כמה חודשים.

כשהגעתי ארצה, הסבתא המבוגרת בגלידה באר שבע, כבר ישבה בכסא מאחורי הדלפק והסתכלה בפדנטיות ייקית על 40 טעמי הגלידה, שהתרוקנו להם לתוך כוסות הוופל, אחד אחרי השני. שכבה נכבדה של קצפת, דובדבן מסוכר וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותי למאושר.

לא, לא אכלתי שם כל יום או כל שבוע, יותר לכיוון כמה פעמים בשנה. סיפורי המעברות אולי נגמרו עוד לפני שאלי עמיר פרסם את תרנגול כפרות בשנה שנולדתי… אבל גם שנים אחרכך, אף אחד לא היה באמת צריך לקנא באף עליה שבאה אחרכך, לכל אחת היו קשיים משלה, או בפרפרזה לנושא הקבוצה, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה, אומללה בדרך שלה.

עברתי לפני כמה חודשים שם, במקום שבו גיליתי 40 טעמי גלידה חדשים. נכנסתי, הזמנתי, התיישבתי באחד השולחנות שנראה שעמדו שם מאז ומעולם וחייכתי, כשנזכרתי שמאז, אף פעם לא הזמנתי גלידת וניל. בעצם פעמים רבות… גם לא הזמנתי שוקולד.

יוגורט אוכמניות, סורבה לימונענע, תותים בשמנת, שוקולד רוזמרי, גזר רחמנא לצלן, בכל פעם ניסיתי כדורים אחרים, רק, כדי לא להיתקע שם. הטעם הלבן, היה משול בעיני לסבל שצריך לעבור כדי לקבל טיפת יחס…

בסוף השבוע, נכנסתי לג׳לטריה משפחתית, אי שם בפרברי נאפולי. הזמנתי שני כדורים, שוקולד ווניל. בכפית הראשונה, הבנתי, משהו שידעתי תמיד, כשזה טוב, זה טוב, לא באמת צריך תוספות או לסבול כדי להגיע לשוקולד.

זה בדיוק הקשר שלך עם הנרקסיסט. את לא אוהבת גלידה לבנה. זה היום יום, השגרה שאמורה להיות נעימה לך… למעשה נעימה לך רק כי זה מה יש… כי פעם באף פעם מגיעה משאית גלידת השוקולד… ואת שוכחת לרגע עד כמה רע לך.

לא, זה לא נורא להישאר לבד,
מה שנורא הוא לא לגלות שיש עוד 40 טעמי גלידה אחרים.
ומה שנורא עוד יותר הוא לא לגלות שגלידת וניל טובה… זה כל מה שצריך.
אבל היא צריכה לגרום לך לחייך ולא לחכות לשוקולד.

לפני שנה. 18 באפריל 2023 בשעה 13:27

פעמיים בשנה אני מגיע למסקנה שזהו, איני יכול עוד. על חופש בארץ אין על מה לדבר, אני מחובר לטלפון באינפוזיה, ואמנם איני עוסק בהצלת חיי אדם, הלקוחות שלי מצפים תמיד ליחס אישי, כאילו והייתי הפסיכולוג שלהם.

פעמיים בשנה אני לוקח את הטרולי הקטן, זורק שלוש חולצות, חמישה-שישה זוגות תחתונים, גרביים, מטען לטלפון, מטען לאייפד, אוזניות ושם את המזוודה במושב האחורי. לרוב, למחרת אני כבר בדרך ליעד באירופה. בשנתיים האחרונות, עצרתי על וורשה. לפני כן זה היה ברלין, אמסטרדם, פראג ולונדון. הסדר לא משנה.

יש משהו מאוד משחרר בנסיעה לנתב״ג. גלי המוח משתנים כבר בירידה מהרכב... פתאום הכל שקט, אין לקוחות, אין עובדים, אין פרויקטים, ייבוא, ייצוא... הכל נהיה נקי... בדיוק כמו במטווח, אתה והמטרה. האקדח כבר מזמן לא פקטור, כשאתה יורה הרבה הוא הופך לחלק מהיד.

איני צריך דבר בחו״ל. כרטיס אשראי, כמה מאות יורו בצד, ובגדים... זהו. יש לי טקס קבוע, מצאתי בית קפה נהדר מול ארמון התרבות, קרוב למוזיאון השואה. בשבע בבוקר, אני שם, מזמין את התה הקובני, כוס תה מהביל, משולב פירות יער וכוכבי אניס, מהול בסוכר ענבים. והעוגות, שניות רק למקום אחד אהוב בפריז, פריז של שנות התשעים, כשעדיין אפשר היה להבחין בעדינות ובסטייל של הצרפתיות, בין הבורקות לרעלות.

והמוסיקה, ג׳אז עדין, בלוז מעודן, רומנטיקה במיטבה... שבעים שנה אחורה, מקום אחר בגבולובוס ואני נשבע שהייתי מדמיין את המינגוויי יושב לצדי.

כשאני מסיים את הכוס השלישית, שעתיים אחרכך, אני סוף סוף מבין שהדרך שלי לנקות את הראש, לא מאכזבת. פתאום הכל ברור, נקי, חד, מדויק והאנרגיות מתמלאות מחדש.

אני מסתכל לצד, מוזיאון השואה נפתח עוד חצי שעה, מתחיל להתארגן. שבעים ומשהו שנה אחורה, אותו מקום בגלובוס, סבא רבא, היה יכול רק לחלום על כוס תה.

לפני שנה. 9 באפריל 2023 בשעה 11:13


זו לא חוכמה להיות סקסית כשאת נערה בת עשרים. הישבן טרם גילה את נפלאות הצלוליטיס, המרווח בין הרגליים עדיין מספיק גדול בכדי שהשמש תזרח לך מהתחת וגברים מבוגרים יסובבו את הראש ויצלו אותך במבטים בחוף הים. מגיל 30, לאחר ילד אחד או שניים, זו כבר מתחילה להיות עבודה קשה, שילוב של תזונה נכונה, גנים, ספורט, קוסמטיקאיות למיניהן ובחירת מנת החלבונים שתכנס לך לפה. אבל יש משהו הרבה יותר סקסי באישה... היא הרבה יותר מאוזנת, בשלה, יודעת בדיוק מה היא רוצה...

כשהייתי צעיר יותר, ושאלו אותי מה אני רוצה לקחת לאי בודד... תמיד אמרתי ״אישה״. אישה היא הרבה יותר מעניינת מספר. אתה אף פעם לא יודע איך היא תקום מחר, מה בדיוק היא חושבת ואם יש לה קצת תאים אפורים בין האוזניים, לא ישעמם לך אף פעם. אחרי שהתחתנתי הבנתי שהייתי מוסיף גם אטמי אוזניים לנסיעה לאי בודד, הרי בינינו לפעמים אתן גם ״חופרות״.

פרויד נהג להתבדח, ואף קיבע את הסברה שגם הוא לא יודע מה נשים רוצות. זה הגיוני, האישה הרבה יותר מסובכת מהגבר, אבל ברגע שאתה מבין שאתה אף פעם לא יכול להבין אותן עד הסוף, אתה מבין שזה בדיוק כמו בצבא... תעשה את הכי טוב שאתה יכול, וקצת מעבר. אין צורך להיות אישה בכדי להיות רופאת נשים.

הסוד לקשר מוצלח, הוא להבין מה הצד השני רוצה ולתת לו אותו. אצל נשים, לא תמיד התשובה תהיה בגוף השאלה. אם תשאל שאלה ישירה, סביר להניח שהתשובה תהיה בדיוק מה שאתה לא רוצה לשמוע. כשתקלף כמה שכבות, תבין שהתשובה היא לגמרי אחרת, מעודנת פחות.

כך ש״אישה דומיננטית ועצמאית בחיי היום יום, בעלת נפש רומנטית ורגישה״ עלולה להיות בדיוק ההפך ״זונה מיוחמת, בעלת קושי בדחיית סיפוקים, שחיה על הקצה״ ברגע שהיא מבינה שיש שם גבר שיודע לקבל אותה דומיננטית ועצמאית, לשלוח אותה הביתה דומיננטית ועצמאית כשבדרך להוסיף לשם ״מרחפת ומסופקת״.

מה שקורה באמצע, נשאר תמיד בינך לבינה. זה בדיוק מה שמפריד בין גברים לבין ילדים שרצים לספר לחבר׳ה.

אבל הפעם, זה בא ממנה.

שיחת השעתיים וקצת של ליל אמש נגמרה ב״לילה טוב חתלתולה״, עשר דקות לפני היא עוד שלחה לי מיוזמתה צילום של כוס. שלה. מעוצב להפליא ולח כמו שכוס צריך להיות אחרי שעתיים של התעללות במישהי שהחוש השולט שלה הוא ראיה והשולט שלה עסוק בלצייר לה סיטואציות.

הבוקר, בשוונג קיבלתי תמונה שלה מהמקלחת. הדבר היחיד שמעצבן אותי יותר מנשים יפות הוא נשים יפות שמודעות לעצמן. בפעם האחרונה שקמתי עם זבב״ם (זקפת בוקר בלתי מנוצלת) הייתה בבה״ד 1. וזה היה לפני יותר מדי שנים.

נראה לה באמת? לשחק איתי כך? ״חשבתי עליך במקלחת אז רציתי להגיד שלום״. ממש. לפחות תגידי את האמת. חשבת עלי בלילה, כשקמת וכל הזמן שהתקלחת. כשסיימת להתקלח החלטת לשלוח לי תמונה ש״תחזיר לי״ על זה שאני מתחיל להשתלט על מחשבותיך.

היא לא ציפתה לזה.

״בוקר טוב. אני מעוניין להזמין זונה להיום בבקשה. אין לי דרישות מיוחדות, אבל היא צריכה להיות סקסית, ולחכות לי עם כיסוי עיניים, היום ב.... יש לכם מישהי בשבילי?״

אם יש משהו שאהבתי בה מהרגע הראשון הוא שהיא שרוטה. כמעט כמוני. על מי אני עובד? אם לטירוף היה גבול, היא הייתה האסימפטוטה.

״אין בעיה. יש לנו זונה בשבילך... היא מתפנה באחת, אחרי פגישה עם לקוח״.

הפור נפל.

״שני תנאי סף: את לא נוגעת בי. אם הידיים שלך זזות למעלה כדי לגעת בי, אני הולך. וכיסוי העיניים נשאר עליך עד שאתקשר ואודיע לך להוריד. כשאת נכנסת לתא, תנעלי, הורידי את כל הבגדים, הישארי רק בחוטיני ונעלי העקב שלך, כשתשמעי חמש נקישות, זה אני״.

- - -

היא התחילה איתי בשבת לפנות בוקר... שם משתמש לא מוכר, מעולם לא עשתה לי לייק, ״אז לאן אתה שולח נערות אבודות?״, שאלה בהתחכמות. התשובה הגיעה די מהר, ״למקום בו הגברים לא חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת״.

כשהכנסתי את המפלצת לחניה האחורית של תחנת הדלק, נזכרתי שמעולם לא החלפנו תמונות פנים (רק גוף), טרם דיברנו בטלפון וכל ההתכבות הייתה רק בהאנגאוטס. היא סומכת עלי מספיק, בכדי לחכות לי בשרותים מסריחים, של תחנת דלק שכוחת אל, ערומה כביום היוולדה + עקבים וחוטיני, עם כיסוי עיניים.

נזכרתי בהודעה האחרונה ששלחתי לה - אני נכנס, מזיין לך את הפה עד שתקיאי... עדיף שתגידי כבר שאת לא מרגישה טוב... אין לך שמלה להחלפה.

רוצה להרגיש זונה? אז עד הסוף. היא כבר בתא, שלחה לי הודעה שהיא מחכה, ותשים את כיסוי העיניים לאחר שאדפוק. שמתי לב לרכב חברה שחנה לידי, היא לא אמרה לי היכן בדיוק היא עובדת, אבל לא היו יותר מדי אופציות בחניה.

נכנסתי, אמרתי שלום לקופאית וביקשתי למשוך כסף. הוספתי מגבונים, ובקבוק מים קרים וזירו. היינו לבד, אני והקופאית. לקחתי 50 שקלים ושמתי לה בכוס הטיפים. ״זה בשבילך אמרתי לה, אשתי לא מרגישה טוב, היא לקחה את המפתח לשרותים לפני כמה דק... אכלה משהו לא טוב... אודה לך אם תוכלי להגיד למי שיבקש מפתח שהשרותים לא תקינים ברבע שעה הקרובה״.

״אין בעיה ולא צריך, זה הרבה כסף״.

״אני מתעקש. תודה רבה על השרות המעולה״.

יש לנו רבע שעה, אף אחד לא יפריע לנו.

ניגשתי לגב התחנה, ונקשתי חמש פעמים. לקח לה זמן. כמה שניות מעבר למה שחשבתי. היה לי אדרנלין בדם... היא פתחה והסתובבה אלי עם הגב.

להגיד שלא התאכזבתי, זה אנדרסטייטמנט. האישונים שלי זזו למעלה ולמטה, בחנתי אותה מכף רגל עד ראש. אם הייתי שם לה שוט ביד, הייתי חושב שיש פה שולטת. כפות רגליים מעוצבות, עם פרנץ׳ מטופח, נעל עקב דקיקה עם עקבים של כ-8 סנטימטרים, רגליים לט נגמרות, חוטיני חצי שקוף שאוסף לתוכו ישבן חמוד וחצוף, שיער ארוך, עד אמצע הגב. שתקתי. לא עשיתי רעש, זכרתי שהיא עם כיסוי עיניים, כל דבר נשמע לה מפחיד יותר, והציפייה למגע... תהיה חזקה יותר מהמגע עצמו.

״תסתובבי״, פקדתי עליה. זו הייתה טעות. הסתכלתי על צילי וגילי, וניסיתי להבין עם מי מהן הייתי מתחתן. אני לא אוהב סיליקון, במקרה שלה, אלוהים עשה עבודה הרבה יותר יפה מד״ר קליין. התקרבתי אליה, וליטפתי לה את הפנים.

ממרומי ה-190 ותיקתק שלי, עם העקבים, היא עדיין הגיעה לי לשקע הכתף. הכל בסדר, לחשתי לה באוזן והעפתי נשיקה קטנה במצח.
 
תפסתי לה את הראש וחיבקתי אותה אלי. ״לא״, הרמתי את הקול, ״בלי ידיים, ידיים מאחורי הגוף״, היא רצתה לגעת, אבל החתלתולה החצופה הזאת צריכה להבין שגבול זה גבול...

מניח שעברו שתי דקות, הנשימות שלה החלו להסתדר...

״הכל בסדר?״, שאלתי אותה שוב וסובבתי לה את הראש, כך שהפה שלי היה לה מול האוזן.

״חבל שאת לא רואה את עצמך עכשיו... אני כה קרוב לקרוע ממך את הכיסוי, כדי שתראי כמה זונה את... ערומה ללא בגדים, בתחנת דלק באמצע שוב מקום עם גבר שאת בקושי מכירה... את יודעת מה יותר גרוע שרמוטה?״

ביד שמאל הורדתי לה את התחתונים וביד ימין כבר פישקתי לה את הישבן.

״מה שגרוע הוא שאת רטובה כמו כלבה מיוחמת...המקום מסריח מכוס״.

היא גנחה. הזונה הקטנה שלי גנחה. תוך שניות התיישבתי על מכסה האסלה ומשכתי אותה אלי.

זה היה מחזה מלהיב, ואני יכול להישבע לכם שאם הייתה מצלמה נסתרת בשרותים, מחר בבוקר הסרטון הזה היה הנצפה ביותר בווטסאפ. אני יושב על האסלה, היא מכופפת אל הכיור, היד שלי חופרת בתוכה.

כשהיד השניה חופנת לה את החזה... מדי פעם נשיכות בישבן. עדיין, צריך להחזיר אותה לבעליה החוקיים, ואסור סימנים.

החלפנו תנוחות... בעשר הדקות הבאות, היא גמרה וגמרה וגמרה, ובעיקר התנשפה, גנחה, ייללה. איפשהו באמצע הבנתי שהטיפ של החמישים כבר לא מספיק, היה לי עסק עם ממטרה, רצפת השרותים והמכנס שלי כבר היו ספוגים מים. או איך שתקראו לנוזל החצי שקוף שאינו פיפי.

כשכבר הבנתי שעוד שניה היא קורסת..הושבתי אותה עלי וחיבקתי שוב. ליטפתי שוב את פניה, והבאתי לה לשתות.

״הכל בסדר?״, שאלתי אותה שוב.

״מצוין״ היא מלמלה... ״ומה איתך? רצית זונה הרי...״

״בפעם אחרת״, אמרתי לה, ״פשקי רגליים״.

לקחתי את חבילת המגבונים וניקיתי אותה כמה שאפשר. סיימתי חצי חבילה. חיבקתי אותה שוב.

״אני גאה בך...אבל אל תעשי שטויות כאלה בפעם הבאה...״

עזרתי לה ללבוש את החוטיני, ודחפתי לשם שני שטרות של מאתיים.

הסכמים צריך לכבד.

אחרי שיצאתי מהתחנה... שלחתי לה הודעה שהשטח פנוי והיא יכולה לצאת. כמובן ששכחתי לשים טיפ מהאדרנלין.

הדבר היחיד שביאס אותי הוא שהייתי צריך לבחור תחנה הומת אדם... הפרצוף שלה כשהיא יוצאת, מסתכלת ובוחנת את הגברים בתחנת הדלק ותוהה מי מהם הגמיר אותה עכשיו... היה שווה הכל.