עכשיו גם אני הלכתי

 
#פעם

ברגע שהיא מורידה את בגדיה, אתה מבין שהכל שלך. אפרודיטה. מידות מושלמות, ישבן חצוף, חזה עומד, ממיטב תוצרת המנתחים, שפתיים משורטטות, שלושתן. אין טיפה אחת של שומן ורק רמיזה חצי שקופה של סימני מתיחה לצד הירכיים, שמוסתרת היטב בשיזוף מהודק, מספרת כי מדובר על מישהי שיצרה חיים, כמה פעמים בחייה.

אלומת האור, הנשפכת על גופה הקטן, כשעודנה עומדת על שש, מאירה היטב את קווי נשיותה. יש רגעים שבהם הנשימה נעתקת. הם ספורים בחייך. אחד מהם, קורה שניה לפני שאתה מחזיר את נשמתך לבורא, האחר, רגע לפני שהאחות, דופקת לך לראשונה צ'פחה בישבן, וביניהם, איכשהו, אם הסינפסות הסתדרו היטב במוחך, אתה מנסה לשחזר את הרגעים האלה, שבהם, כל מה שבא לך הוא לעלות עליה, לעטוף את גבריותך בה, למלא אותה, עד אפס מקום, כשהדבר היחיד שתשמע הוא את הביצים שלך חובטות בירכיה, בזמן שאתה מראה לה, למי היא שייכת.

כמה דקות אחר כך, או קצת פחות, אם אינך צריך לשקר, אתה משחרר לתוכה את המטען הגנטי שלך,  בהתלהבות יתרה, כמו שור זועף, שהצליח לתחמן את אלקמנה. כשאתה סוף סוף מסתכל עליה, לאחר שהחזרת בך את נשמתך, אתה גאה ביצירת האומנות הזאת, שמטונפת במיצי גבריותך הנוזלים מנשיותה, מעורבבים בה, בך, בכם, בחצאי אלים, לא ממומשים, שמטפטפים יחד עם בועות אוויר, בין הקפלים המדויקים במרווח בין רגליה.

הרגעים האלה, המושלמים האלה, שנראים הרבה יותר יפה מכל סרט פורנו עתיר תקציב, לא עושים לי דבר.

הדבר היחיד שמתחלף בהם, הוא השחקן בעל התקציב הנמוך. ואיכשהו בפורנו, זה תמיד הגבר.

"נשים דעתן קלה", נאמר בתלמוד. ואתה, הספיקה לך דקה של מל"מ, כדי להבין שלפניך יעד מבוצר. עוד דקה, כדי להבין את פאריס, שפגש בהלנה והחליט לסכן הכל, כדי לאבד הכל, אבל בדרך קיבלנו רגעים בלתי נשכחים באיליאדה.

ואתה, מה באמת מעניין אותך? 

התבגרת.

פעם היית מפעיל את קסמיך, חודר לה למוח, מרים את מקל המנצח ומחליט להרים תזמורת. יומיים, שלושה, שבוע, היא הייתה הולכת שבי אחריך כמו החלילן מהמלין.

התעייפת ידידי.

הפכת לפילוסוף.

אתה מסתכל על גופה המושלם ומבין, שאינך רוצה בו.

אתה רוצה אותה. את מה שמתחולל לה במוח, את החשקים האפלים שלה, את השריטות, לשבת יחד למרגלות השבר הסורי האפריקאי ולנשום אוויר מלא אפר רותח.

בחירה חופשית. זה מה שנתת לה.

מילה אחת בלבד,

ואז, רק אז, כשהיא תרצה, תבקש, תרד על הברכיים,

תחליט שהיא רוצה לשרוט אותן, כדי להתקדם לאט,

רק אז, תסתכל שוב על הגוף המושלם הזה,

ותלחש לה באוזן, "שלי".

ובאותו רגע, כבר לא תהיה עוד שחקן בסרט פורנו, שמקבל את נשיותה, כי זה קל לה. 

באותו רגע, תקבל את כל הפחדים כולם,

את כל מה שגורם לה להשתנק, 

רק שהפעם, היא לא צריכה להסתכל למעלה ולזעוק,

"הגיעו מים עד נפש"... 

היא צריכה להסתכל רק מעט למעלה, לתוך עיניך,

ולא לדבר,

אתה כבר תקרע את ים סוף בשבילה.

זמן מחצית החיים הבדס״מי -

הזמן שלוקח לך להבין שהשולט שלך לשעבר,

הוא אפס, שמוק או סתם ״סמרטוט״.

*יש יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל אז זה היה פחות מצחיק.

מעטים הם המאכלים שאיני מבין. מוח הוא אחד מהם. בעצם אני לא חובב חלקי פנים במיוחד, פחות מתחבר לבשר ראש וטחול מזכיר לי יותר מדי מרתפים חשוכים ותפירת קישקע דה לה מטבח הצרפתי הכפרי, בגרסתו הפולנית. וזה בסדר. נשבע לכם שיצא לי לטעום אותו בגרסאות שונות, מהדור השני והשלישי לבשלניות המלך. אני ומוח, פשוט לא מסתדרים, כשהוא מבושל...

יש אנשים עם פוט פטיש, יש אנשים שאוהבים אנאלי, כל אחד וסטיותיו. אצלי הפטיש, הוא מוח טרי, סגור, באריזתו המקורית, עדיף ללא עיני עגל ומיושן כהלכה. אם תרצו לפנקני, מעדיף אחד משויש, שעבר דברים בחייו, ספוג בטעם, במרקם חמאתי, שילך מעולה עם רוטב פלפלת. חתיכה טובה, כזאת שתספיק לשעה של שיחה, לצד יין בצבע ארגמן מזוג בכוס עם רגל קריסטל דקיקה.

ושם. בנקודה הזאת, שמתחילה השיחה, מתחיל הפטיש שלי.

אנסח זאת כך. יש דברים שנראים טוב יותר כשהם עטופים. ביצת קינדר למשל. אחרי שאתה מקלף את העטיפה ומרסק את הביצה (או אם אין לך ADHD, פותח אותה בזהירות באמצע), נדיר שאינך מתאכזב מההפתעה. הציפיה, במרבית המקרים, עולה על הפרס. דה סיים לגבי כוס וציצי. ולא, באמת, בדקתי, אני חושק בנשים מהרגע שאני זוכר את עצמי פלוס מינוס כמה שנים. אבל, מה לעשות, יש לי פטיש למוח.

וזו אחת הסיבות שאני בבדס"מ. אני חודר קודם כל למוח. קוטם את החלק התחתון, מקלף את קליפת הבצל וחותך לקוביות. מעט שמן זית, פלפל גרוס ומלח. זה השלב הרומנטי, עד שהבצל הופך לשקוף, אתה מחכה, מנענע קלות את המחבת וממתין.

"קודם כל, תרגעי", אומרים שכתוב בעמוד הראשון בספר בישול מרוקאי. מחייך. יש שלושה דברים שמרגיעים אותי בחיים. ריח של אבק שריפה, ריח של ים וריח של בצל מטוגן.

אני רגוע.

כפרה…

מי ישמע למדת אדריכלות בטכניון חמש שנים.

בעולם מקביל, כנראה שהייתי עם קריירה אחרת, עם BA MA, פסי-כו-לוג, סטאז׳ ״קצרצר״ ושלט פליז על דלת הכניסה...

היות והאתיקה הרפואית, של העולם המקביל, אינה תקפה בעולמנו, אני יכול להביא לכם במלואה את השיחה, מבלי להפר את הסודיות הרפואית של המטופלת.

״דוקטור, מה לא בסדר איתי?״, היא שואלת אותי, ואני נזכר שלא יאה להסתכל על חמוקיה המסולקנים, ומעלה את המבט כהרף עין אל תוך עיני התכלת שלה. לא באמת, זאת אומרת תכלת, כן, אבל עדשות צבעוניות, מהסוג ששולטים ״אמיתיים״, שמים במסיבות, כדי להוסיף לפוזה. ״דוקטור, אני סך הכל רוצה גבר״, היא מוסיפה, ״מה לא בסדר איתי?״, ומספרת לי שהיא עושה הכל כמו שצריך, אפילו יש לה כרטיסים בכל אתר ואפילו טינדר.

״יש לי כרטיס באלפא, כאילו זה רק לאקדמאים, אז אמרתי בטח יהיו שם אחלה גברים. פתחתי כרטיס, אימתו את הפרטים, אפילו ביקשו שאספר להם איפה סיימתי את התואר, ומה למדתי, איזה דפוקים באמא, שאלו אותי במה התואר. אמרתי כללי. כאילו מה? שאלו מה זאת אומרת כללי. נו, כללי, BA כללי, למדתי קצת מכל דבר, ויי איזה מפגרים, לא ידעו שיש דבר כזה. אבל אז, כתבתי שאני מחפשת קשר רציני, לפרק ב׳, הצטלמתי עם הנסיכים, כפרה עליהם, חיים שלי, ומי שולח לי הודעות? התאום של אלכס מהיפה והחנון. באמא? ברחתי, הגיע לי לדייט עם סנדלים! סנדלים! אתה מבין? כאילו כאלה של רוסים, בלי להעליב דוקטור, אתה נראה לי פרידמן... אין לי משהו נגד רוסים, כן, אבל כאילו סנדלים????״

מסיט את המבט שוב כלפי מעלה. מבין שהיא דיברה על סנדלים, לא ממש הקשבתי לשאר, דמיינתי איך היא נראת בבגד ים, בבריכה ללא שוליים, בתאילנד, ״אז לא אלפא, מה עם אתרים אחרים?״, מוציא בפרץ, מתלהב מעצמי, שהיא אפילו לא שמה לב, שכמעט נרדמתי.

״אז זהו, שפתחתי כרטיס ב-OkCupid, אבל הם מה זה חפרנים. שיגעו אותי בשאלות, וכאילו אני שלוש יחידות אנגלית, לא מפגרת ועדיין... מעשנת, לא מעשנת, רוצה ילדים, לא רוצה ילדים, כמה זה חשוב לך, כמה זה חשוב לך שחשוב לבחור שחשוב לו שיפנה אליך, אנאערף! מה סך הכל ביקשתי? גבר? העלתי תמונות, עניתי על שאלון, ומי פונה אלי?״

מבין שהיא שאלה משהו, עושה פרצוף מופתע ושואל ״מי?״

״אח של אלכס! אותו אחד מאלפא, כאילו זה אותו אתר לחלוטין, רק שבשביל הפוזה, באו עם האנגלית שלהם, יעני מתקווקים עלי! אמרתי לו נשמה של ברבור, זה שאני לא עונה לך בווטסאפ, לא עונה לך בטלפון, נראה לך באמת שאענה לך פה????״

מסתכל על השעון, נשארו עוד עשרים דק, מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית, ״ניסית עוד אתרים?״

״ברור, נרשמתי לשוגר דדי וריצ׳דייט. שזה כאילו, אני לא רוצה שתחשוב עלי דברים דוקטור, אבל בתשלום״.

״דמי מנוי?״

מצחקקת, ״לא דוקטור, שוגר דדי, שוגר מלשון סוכר, דדי מלשון דדי באנגלית, יעני זה גברים עשירים, שתומכים באישה. תקשיב, חוויה, כתבתי שאני לא מחפשת משהו רציני, ואני מרגישה מחוזרת. שמתי תמונה שלי בבגד ים ושמלה קצרה, חתכתי את הפנים, וכל היום אני מקבלת הודעות, הצעות, חיזורים, אפילו נפגשתי כמה פעמים. ויי דוקטור, אתה לא מבין, אשכרה 1,500 שקלים למפגש! פחחחח! ומה עשיתי? היינו שעתיים בצימר, אחלה סקס, מציצה, גמר לי על הציצי, גמרתי פעמיים, ויי, אתה לא מבין, אש!״

מנסה להיזכר בבדיחה של האבא והבן, עם הזונות והתאוריה, אבל מנסה שלא לחייך, ושואל ״אז מה הבעיה?״

״זה חד פעמי. הוא לא באמת עשיר, והוא לא באמת מעוניין בי, מרוב היצע, וזמבורות, הוא כל פעם נפגש עם מישהי אחרת, אוף מה כבר רציתי, להנות, סקס טוב, שיפנקו אותי... בלי שארגיש זונה... כאילו הבנת דוקטור... בא לי משהו מעניין...״

נזכר שהזכירה עוד אתר, ״ומה עם הריצ׳דייט?״

״אויש דוקטור. זה באמת אתר של עשירים. וזו בדיוק הבעיה, כל אחד מזיין לי את השכל עם קונגו, כדי להיפגש, ואז אתה מגלה שבגלל שהוא ממש עשיר, הוא גם ממש קמצן, מראה לי את השעון שלו, שעולה כמה עשרות אלפי שקלים, מתלהב מהרכב שלו ובסוף יש לו במבה״.

״במבה?״

״זין במבה, נו דוקטור, מה לא הבנת, הוא עשיר, הוא נראה סבבה, למה לדעתך הוא צריך אתר אינטרנט כדי להכיר נשים? משהו דפוק בו, ב מ ב ה.

דוקטור, אז מה עושים?״

״ניסית את הכלוב?״

״כלוב? מה זה?״

״שמעי, זה נורא פשוט, את נכנסת, פותחת כרטיס, את אפילו לא צריכה למלא פרטים כמו ב-OkCupid. שום שאלונים, מספיק שתכתבי נקבה, ויש לך מאה הודעות. כמו באלפא, יש לך מלא אינטלגנטיים, כל אחד יזיין לך את השכל, החל מפילוסופיה וכלה ברובוטיקה יישומית. אם תרצי לשלוט, יש לך מלא אופציות, נהג פרטי, עבד קניות, מה שעושה לך את זה, והסקס, ישאלו אותך על ההתחלה מה את אוהבת, מה הגבולות שלך... ממה את גומרת... את אנאלית?״

״אנאלית?״

״אנאלית?״

נגמר לנו הזמן. נסי את הכלוב, ספרי לי בשבוע הבא.

היא: תגיד את האמת, למה אתה דאדי?
אני: את האמת? את באמת רוצה לשמוע?
היא: כן.
אני: נכון לונדון, האולפנים של הארי פוטר...
היא: כן, נו…
אני: אז זה אחלה אליבי, כשלא בא לך ללכת לבד ומצד שני, לא בא לך להיות אחראי על שני ילדים רבע מנוזלים שקנית להם עכשיו שרביטים והם צורחים ״קרושיו״ אחד על השני.

אז מה רע בדאדי?
אתה נוסע ללונדון, היא חושבת שאתה לוקח אותה לאולפנים, בשבילה… ואתה נמוג מההבנה שעבדת על המערכת*

*שימושי גם ליורו-דיסני ולגרסה החדשה של מלך האריות

חומד. נגמר. זהו.

בפעם הבאה שאת שוקלת להרוס לי את הספה...
או נשכבת לי על היד בזמן שאני מנסה להרוויח מספיק כסף כדי שאוכל לישון בחמש בבוקר... כשאת מצדך חוזרת ערומה... מאיזו מסיבה בשכונה... כולך במאנץ' ומייללת שמכונת ההאכלה האוטומטית, לא מספיקה לך, למה את בראטית... רוצה שרות אישי של מלצר.
אז בפעם הבאה שאת דופקת לי פרצופים של מינימום "אני מלכה חובבת פינדום, תעבוד יא עבד, כי אני אוהבת פינוקים"...
קחי בחשבון, שמהיום, את מרוויחה את הכסף שלך לבד.
מצדי תמכרי שם תמונות שלך שוכבת על הגב מחכה לליטוף בבטן...
או שבעצם, בואי נמצא שימוש טוב יותר לרגליים השעירות שלך... נראה לי שזה השוס במקבילה היום.

בדקתי, איזה בן זונה, חשב על זה קודם והדומיין תפוס.
כוסאומו, טוב טוב, קם קם, אמא שלך בת חתולה. כן, עומד ליד מכונת ההאכלה, רק תשתקי. עבד נרצע שכמותי.

*העיקר עיצבתי כבר לוגו

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו.

זה הסינוס. 

פשוט חלק ממך נתקע בשיעור טריגונומטריה,

כשהסתכל על משולש ישר זווית.

זה המדרון החלקלק הזה,

כשאת יורדת לאט לאט מהנקודה הכי גבוהה,

לזו, שכל כך נמוכה,

שמהצד, נראה שאת נרקומנית שמחכה למנה הבאה,

הרעידות בגוף, הטנטרום, דפיקות הלב המואצות,

תחושת הריקנות, החוסר טעם, הנשימות שאינן באמת עוזרות, כי כל רגע, שהוא לא שם, שהוא כועס, שהוא ממציא סיבה נוספת להתעלל בך, נפשית,

את קמלה, קמלה כמו פרח שלא קיבל מים, כמו גפן ששולחת שורשיה עמוק עמוק לתוך אדמת הגיר, כדי לינוק ולו מעט לחות.

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו,

זה החסך, זה עמוד השדרה השבור,

בכל כך הרבה נקודות,

שאת כבר לא זוכרת איך עומדים זקוף,

אז את זוחלת, זוחלת על הבטן,

כמו נחש שנזרק מגן עדן,

ומדממת,

החול שורט אותך, 

האבק מעוור אותך,

אבל לא באמת אכפת לך,

באותה נקודה,

גם יריקה, 

תרגיש כמו נאד מים,

במדבר שומם.

והאמת היא,

שכל מה שאת צריכה לעשות,

הוא להסתכל ימינה ושמאלה.

לבעוט ברגליים האחוריות,

ולדהור בשארית כוחך

לנווה מדבר בצד.

אבל מה שעצוב בכלבה,

שטוענים שככל שהיא מתבגרת,

אי אפשר ללמד אותה כלום חדש.

האב האב.

למדת כבר לנבוח?

״אני רוצה שתפרק אותי, תשבור אותי לחלקים קטנים ותרכיב מחדש״. הדבר היחיד שהיה חסר בבקשה שלה זה ״בצלמך ובדמותך״, כדי שאדע שלפחות יש לה רקע דתי כלשהו. ואז לפחות הייתי יודע שהיא בטוחה שאני אלוהים.

אני זוכר שקיבלתי את ההודעה הזאת בכלוב, לפני כמה שנים, התכתבנו גג יומיים לפני כן. עצרתי. שאלתי את עצמי שאלה. האם אתה יודע לפרק ולשבור? עניתי מהר מאוד ב״כן״. יש הרבה מאוד צעצועים מהילדות שלי, שכבר לא איתנו, שהיו עונים במקהלה את אותה התשובה.

האם אתה יודע להרכיב מחדש? פה, השתתקתי. ניגשתי לרשימת התארים שלי, הקורסים המקצועיים, ההשתלמויות, הדברים שלמדתי בתור אוטודידקט, אבל לא מצאתי שום תעודה שמוכיחה את זה.

האם אני יודע להרכיב מחדש? לא. התשובה היא ״לא״. האם אני חושב שאני יודע? האם זה באמת משנה? לא, כי אני לא מאמין בפירוק והרכבה.

בעולם אידיאלי, כזה שמספרים עליו בספרים, כאלה שגורמים לדה קומפרסיה אצל המין היפה, יש המון פירוק והרכבה. מישהי נקלעת בעל כורחה לאחוזה ענקית של האח התאום והבדס״מי של גריי, הוא מתעלל בה, היא בורחת, הם תופסים אותה, הוא משחרר אותה, הם מתאהבים, היא מגלה שהוא אהב אותה כל הדרך והפילי אוור אפטר עם מלא שולטים קטנים ומעצבנים שבוכים בלילה.

במציאות גבירותיי, הוא גר עם אמא או ביחידת דיור או עם זוגתו שתמות, מובטל מהיום שהוא זוכר את עצמו, מנהל מערכת יחסים פוליאמורית איתך ועם עוד חמש אחרות והסיבה שיש לו זמן היא פשוט שאת הילדה הכי יפה בגן, סליחה, הכי חדשה בגן. בעוד חודש, תגיע ילדה חדשה ואת תסתכלי מהצד, חצי בוכיה, חצי בהלם קרב (שעם הזמן יהפוך ל-CPTSD), כי הבחור שלך (הוא לא שלך, ״הירח מאיר לכולן!״, כדבריו של אחד הזאבים בקהילה) מצא לו מישהי חדשה עם ריח של ניילונים וטפשה בערך כמו שהיית בהתחלה (ועודך).

אבל הוא כבר החל לפרק אותך, ומה... הרי הוא שכנע אותך שרק החלשות עוצרות באמצע ואם את חזקה מספיק... את תמשיכי. וזה שאת מקנאה זה בריא! הילחמי על מקומך, הפכי לנומרו אונו! כפרה עליך, כבר איבדנו את הספירה.

אחד הדברים המצחיקים ברגע זה, הוא שהגעתי לכלוב לראשונה ב-2004. לקחתי הפסקה, חזרתי וכך, בכל פעם שאני נגעל מחדש, אני פשוט עוזב... וחוזר כשחשקה נפשי במעט רוטב צ׳ילי מעורבב בקורטוב קארי וברבקיו.

ובכל פעם שאני חוזר, יש פרגיות מפורקות על הרצפה. זאת אומרת, פעם הן היו פרגיות. אבל כשמישהו החליט לפרק אותן, ובסוף גם לזרוק (או שהן קיבלו מעט שכל והלכו בעצמן), אלו כבר לא היו פרגיות. אלא חתיכות בשר בוכיות מול הטלוויזיה, בתקופה של חודשים רבים ואף שנים, כדי להצליח להשתקם מאותו בחור, שיש לו כמובן פוסט-דוקטורט, במדע ההרכבה, התמחות על באלוהות (עולם היצירה) ושרשרת הצלחות, שבורות, שמעולם לא באמת התגברו עליו.

את מבינה, זה שבחרתי אותך, זה רק אומר שיש לך אחלה pedigree... ומה שעשית עד היום בחייך, איך שעיצבת את עצמך, מה שעברת, מה שלמדת ומה שהפכת להיות... הוא לטעמי. הדבר היחיד שאני, בתור דום, יכול לעשות, הוא לכוון אותך, לשוחח איתך, לתת לך לינוק מנסיוני אם תבחרי (הייתי חייב לשלב פה קצת מין, נו) ומקסימום לשמש לך כמנטור.

פירוק והרכבה?

אני לא מספיק משכיל בשביל זה.

לא מספיק חכם.

לא מספיק טוב עם הידיים.

מי שכן, שיבושם לו.

אבל עשי לי טובה,

כל הסימנים היו על הקיר,

את יכולה להאשים רק את עצמך,

לכי לבכות במקום אחר,

את מרטיבה לי את הרצפה.

עד גיל 7, הכרתי רק שני סוגי גלידה. לבנה ושחורה. לו הייתי נולד בצד המערבי של יבשת אירופה, סביר להניח שהייתי מתאר אותן בתור וניל ושוקולד, אך בצד המזרחי, בברית המועצות דאז, אוקראינה ורוסיה היו חברות טובות, בשתיהן 90% מהימים טעם הגלידה היחיד היה לבן ואני יכול להישבע לכם שהיה שם קשר אפסי למקלות וניל, ושוקולד ב-10% הנותרים, רק שברוב הפעמים הוא נחטף עוד לפני שהגעת לקצה התור.

אבל, לעתים, התמזל מזלי וזכיתי להנות מטעם השוקולד. באותו רגע, לא היה לי אכפת, כמה חיכיתי לשוקולד, זו הייתה אכילה רגשית, הדבר היחיד שעניין אותי היה להנות מכל רגע… כי ידעתי שהפעם הבאה יכולה להיות עוד כמה חודשים.

כשהגעתי ארצה, הסבתא המבוגרת בגלידה באר שבע, כבר ישבה בכסא מאחורי הדלפק והסתכלה בפדנטיות ייקית על 40 טעמי הגלידה, שהתרוקנו להם לתוך כוסות הוופל, אחד אחרי השני. שכבה נכבדה של קצפת, דובדבן מסוכר וזה כל מה שהיה צריך כדי להפוך אותי למאושר.

לא, לא אכלתי שם כל יום או כל שבוע, יותר לכיוון כמה פעמים בשנה. סיפורי המעברות אולי נגמרו עוד לפני שאלי עמיר פרסם את תרנגול כפרות בשנה שנולדתי… אבל גם שנים אחרכך, אף אחד לא היה באמת צריך לקנא באף עליה שבאה אחרכך, לכל אחת היו קשיים משלה, או בפרפרזה לנושא הקבוצה, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה, אומללה בדרך שלה.

עברתי לפני כמה חודשים שם, במקום שבו גיליתי 40 טעמי גלידה חדשים. נכנסתי, הזמנתי, התיישבתי באחד השולחנות שנראה שעמדו שם מאז ומעולם וחייכתי, כשנזכרתי שמאז, אף פעם לא הזמנתי גלידת וניל. בעצם פעמים רבות… גם לא הזמנתי שוקולד.

יוגורט אוכמניות, סורבה לימונענע, תותים בשמנת, שוקולד רוזמרי, גזר רחמנא לצלן, בכל פעם ניסיתי כדורים אחרים, רק, כדי לא להיתקע שם. הטעם הלבן, היה משול בעיני לסבל שצריך לעבור כדי לקבל טיפת יחס…

בסוף השבוע, נכנסתי לג׳לטריה משפחתית, אי שם בפרברי נאפולי. הזמנתי שני כדורים, שוקולד ווניל. בכפית הראשונה, הבנתי, משהו שידעתי תמיד, כשזה טוב, זה טוב, לא באמת צריך תוספות או לסבול כדי להגיע לשוקולד.

זה בדיוק הקשר שלך עם הנרקסיסט. את לא אוהבת גלידה לבנה. זה היום יום, השגרה שאמורה להיות נעימה לך… למעשה נעימה לך רק כי זה מה יש… כי פעם באף פעם מגיעה משאית גלידת השוקולד… ואת שוכחת לרגע עד כמה רע לך.

לא, זה לא נורא להישאר לבד,
מה שנורא הוא לא לגלות שיש עוד 40 טעמי גלידה אחרים.
ומה שנורא עוד יותר הוא לא לגלות שגלידת וניל טובה… זה כל מה שצריך.
אבל היא צריכה לגרום לך לחייך ולא לחכות לשוקולד.