עכשיו גם אני הלכתי

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו.

זה הסינוס. 

פשוט חלק ממך נתקע בשיעור טריגונומטריה,

כשהסתכל על משולש ישר זווית.

זה המדרון החלקלק הזה,

כשאת יורדת לאט לאט מהנקודה הכי גבוהה,

לזו, שכל כך נמוכה,

שמהצד, נראה שאת נרקומנית שמחכה למנה הבאה,

הרעידות בגוף, הטנטרום, דפיקות הלב המואצות,

תחושת הריקנות, החוסר טעם, הנשימות שאינן באמת עוזרות, כי כל רגע, שהוא לא שם, שהוא כועס, שהוא ממציא סיבה נוספת להתעלל בך, נפשית,

את קמלה, קמלה כמו פרח שלא קיבל מים, כמו גפן ששולחת שורשיה עמוק עמוק לתוך אדמת הגיר, כדי לינוק ולו מעט לחות.

זה לא הכאב הרגשי שאת מכורה אליו,

זה החסך, זה עמוד השדרה השבור,

בכל כך הרבה נקודות,

שאת כבר לא זוכרת איך עומדים זקוף,

אז את זוחלת, זוחלת על הבטן,

כמו נחש שנזרק מגן עדן,

ומדממת,

החול שורט אותך, 

האבק מעוור אותך,

אבל לא באמת אכפת לך,

באותה נקודה,

גם יריקה, 

תרגיש כמו נאד מים,

במדבר שומם.

והאמת היא,

שכל מה שאת צריכה לעשות,

הוא להסתכל ימינה ושמאלה.

לבעוט ברגליים האחוריות,

ולדהור בשארית כוחך

לנווה מדבר בצד.

אבל מה שעצוב בכלבה,

שטוענים שככל שהיא מתבגרת,

אי אפשר ללמד אותה כלום חדש.

האב האב.

למדת כבר לנבוח?