״אני רוצה שתפרק אותי, תשבור אותי לחלקים קטנים ותרכיב מחדש״. הדבר היחיד שהיה חסר בבקשה שלה זה ״בצלמך ובדמותך״, כדי שאדע שלפחות יש לה רקע דתי כלשהו. ואז לפחות הייתי יודע שהיא בטוחה שאני אלוהים.
אני זוכר שקיבלתי את ההודעה הזאת בכלוב, לפני כמה שנים, התכתבנו גג יומיים לפני כן. עצרתי. שאלתי את עצמי שאלה. האם אתה יודע לפרק ולשבור? עניתי מהר מאוד ב״כן״. יש הרבה מאוד צעצועים מהילדות שלי, שכבר לא איתנו, שהיו עונים במקהלה את אותה התשובה.
האם אתה יודע להרכיב מחדש? פה, השתתקתי. ניגשתי לרשימת התארים שלי, הקורסים המקצועיים, ההשתלמויות, הדברים שלמדתי בתור אוטודידקט, אבל לא מצאתי שום תעודה שמוכיחה את זה.
האם אני יודע להרכיב מחדש? לא. התשובה היא ״לא״. האם אני חושב שאני יודע? האם זה באמת משנה? לא, כי אני לא מאמין בפירוק והרכבה.
בעולם אידיאלי, כזה שמספרים עליו בספרים, כאלה שגורמים לדה קומפרסיה אצל המין היפה, יש המון פירוק והרכבה. מישהי נקלעת בעל כורחה לאחוזה ענקית של האח התאום והבדס״מי של גריי, הוא מתעלל בה, היא בורחת, הם תופסים אותה, הוא משחרר אותה, הם מתאהבים, היא מגלה שהוא אהב אותה כל הדרך והפילי אוור אפטר עם מלא שולטים קטנים ומעצבנים שבוכים בלילה.
במציאות גבירותיי, הוא גר עם אמא או ביחידת דיור או עם זוגתו שתמות, מובטל מהיום שהוא זוכר את עצמו, מנהל מערכת יחסים פוליאמורית איתך ועם עוד חמש אחרות והסיבה שיש לו זמן היא פשוט שאת הילדה הכי יפה בגן, סליחה, הכי חדשה בגן. בעוד חודש, תגיע ילדה חדשה ואת תסתכלי מהצד, חצי בוכיה, חצי בהלם קרב (שעם הזמן יהפוך ל-CPTSD), כי הבחור שלך (הוא לא שלך, ״הירח מאיר לכולן!״, כדבריו של אחד הזאבים בקהילה) מצא לו מישהי חדשה עם ריח של ניילונים וטפשה בערך כמו שהיית בהתחלה (ועודך).
אבל הוא כבר החל לפרק אותך, ומה... הרי הוא שכנע אותך שרק החלשות עוצרות באמצע ואם את חזקה מספיק... את תמשיכי. וזה שאת מקנאה זה בריא! הילחמי על מקומך, הפכי לנומרו אונו! כפרה עליך, כבר איבדנו את הספירה.
אחד הדברים המצחיקים ברגע זה, הוא שהגעתי לכלוב לראשונה ב-2004. לקחתי הפסקה, חזרתי וכך, בכל פעם שאני נגעל מחדש, אני פשוט עוזב... וחוזר כשחשקה נפשי במעט רוטב צ׳ילי מעורבב בקורטוב קארי וברבקיו.
ובכל פעם שאני חוזר, יש פרגיות מפורקות על הרצפה. זאת אומרת, פעם הן היו פרגיות. אבל כשמישהו החליט לפרק אותן, ובסוף גם לזרוק (או שהן קיבלו מעט שכל והלכו בעצמן), אלו כבר לא היו פרגיות. אלא חתיכות בשר בוכיות מול הטלוויזיה, בתקופה של חודשים רבים ואף שנים, כדי להצליח להשתקם מאותו בחור, שיש לו כמובן פוסט-דוקטורט, במדע ההרכבה, התמחות על באלוהות (עולם היצירה) ושרשרת הצלחות, שבורות, שמעולם לא באמת התגברו עליו.
את מבינה, זה שבחרתי אותך, זה רק אומר שיש לך אחלה pedigree... ומה שעשית עד היום בחייך, איך שעיצבת את עצמך, מה שעברת, מה שלמדת ומה שהפכת להיות... הוא לטעמי. הדבר היחיד שאני, בתור דום, יכול לעשות, הוא לכוון אותך, לשוחח איתך, לתת לך לינוק מנסיוני אם תבחרי (הייתי חייב לשלב פה קצת מין, נו) ומקסימום לשמש לך כמנטור.
פירוק והרכבה?
אני לא מספיק משכיל בשביל זה.
לא מספיק חכם.
לא מספיק טוב עם הידיים.
מי שכן, שיבושם לו.
אבל עשי לי טובה,
כל הסימנים היו על הקיר,
את יכולה להאשים רק את עצמך,
לכי לבכות במקום אחר,
את מרטיבה לי את הרצפה.
