|
|
|
יש אנשים שחיים בעבר,
משחזרים כל צליל ותמונה,
מתרפקים על רגעים שלא יחזרו,
מתים מגעגועים, עסוקים בסגירת חשבונות,
ולא מבינים שיש הווה ועתיד.
יש אנשים שחיים בעתיד,
מדמיינים את עצמם לדעת,
רוצים לקנות כך וכך,
מדמיינים את החופש בסוף השנה,
פוחדים לאבד, להתאכזב, להיפגע,
ולא מבינים שיש הווה ועבר.
ויש אנשים שזוכרים את העבר,
מדמיינים את העתיד,
אך חיים בהווה,
כל יום כאילו והיה יומם האחרון.
הם האנשים שחיים באמת.
יחס. כך מתחילה כל שליטה מנטלית. אף אישה לא תגיע מיוזמתה למקום שבו מתעללים בה, נפשית, אם קודם לכן, לא הצבת מלכודת דבש. היית שם, בהתחלה בתור שומע חופשי, כמו אלו שיושבים בצד באוניברסיטה, לא רשומים לקורס, לא נבחנים, אבל מקשיבים לכל מה שהמרצה אומר, בעניין רב.
אחר כך בתור חבר, שמהר מאוד הפך לתת פקודות, מתחת לפני השטח, הוראות ומשימות.
יחס. בשלב מסוים היא כבר הייתה צריכה לעבוד בשביל היחס. למחוק את הרעשים, לטפל באגו שלה, שהיה גבוה כמו שלך. אני מתקן, אין אגו גבוה כמו שלך. זה היה השלב שבו האישה הזו, איבדה כל צלם.
יחס. בשלב מסוים זה לא משנה אם היא עבדה או לא עבדה בשביל היחס, היא כבר לא ידעה מתי היא תקבל אותו או לא. הדרישות הפכו ללא הגיוניות, היא עדיין עמדה ברובן, והיחס, לא הגיע.
יחס.
כשהוא לא הגיע. משהו החל שם להתערער. היא כבר לא יכלה להתרכז בלחיות את היום יום, הבכי, שלפני כן, היה לה קשה, הפך לה כמו לקפה של בוקר, חלק מהיום.
יחס.
כבר לא היה יחס. לך כבר לא היה אכפת (לך אף פעם לא אכפת), בשניה שהן הופכות לשלך, כי חושבות שתכיר את הטוב, תשתנה, או שלפחות תשתין, לכיוון שלהן.
יחס.
זה בדיוק מה שאתה לא מבין. בכוחותיך האחרונים, אתה מנסה להקיז דם, במקום להבין שהיה זה האדם האחרון שאהב אותך באמת, בחיים האלה.
איני מאחל לך דבר, מטומטמם.
הכדור עגול, קארמה איז אה ביטץ׳,
אבל ביטץ׳ מסוג אחר,
כלבה.
פונה למישהי לאחר מאץ' בטינדר
ודבר ראשון היא כותבת לי:
"היי! דאדי!".
מסקנה:
אם היא בגיל חוקי + צבא, ואמא שלה נראת יותר טוב ממנה, זו השקעה לטווח רחוק.
כי באחת התמונות היה בקבוק יין פתוח. 5+
קסטל. גרנד וין. 100+
שנת 2019. 1000-
1 - חושבת שאת שולטת
2 - חושבת שאת מתחלפת
3 - נשלטת על מלא
4 - בכלוב מגיל 16. ראית הכל. עשית הכל.
5+ Bizarre Cat Lady
מתחיל לדבר עם אמה,
מסתבר שהיא עמה.
נקודות (+/-)
5- נס קפה
5+ אספרסו
10- קפה הפוך
10+ קפוצ'ינו
20- קפה שחור
100+ שוט זרע
מזוודה. טרולי. תיק 17" עם מחשב נייד ושטויות ושתי שקיות מלאות כל טוב מהדיוטי.
כבר רבע שעה שאני מנסה למצוא את הרכב, בחניה בנתב"ג. זאת אומרת, אני מודע היטב ליכולות הניווט שלי. לרוב הן בסדר. אי שם לפני שני עשורים, למדתי בעל פה גבעות ליד כתף אברהם והאזור המקולל ליד להבים ודקרתי נ"צים על ימין ושמאל... אבל מאז, אני נשלט של וייז. היא אומרת ואני עושה.
באמצע? שלא נדע מצרות. פלוס השיא, הפוג... בעוד שבועיים יקראו לזה הפוסט קורונה... כרגע... אני קורא לזה עייפות מצטברת, חוסר חשק לפתוח את היום וחוסר יכולת לעלות במדרגות שלוש קומות מבלי הצורך לנוח.
מצאתי. הרי צילמתי את המקום, בחמש בבוקר, רק לפני פחות משבוע. אבל באתי מלמטה במקום מימין, והסימונים סוף סוף הסתדרו לי.
הרמתי את התיקים לתא המטען, שמתי את השקיות מאחור, הנעתי את הגברת.
שבועיים. לו הייתי יודע שאבלה במיטה שבועיים, גיב אור טייק, יום בעבודה, הייתי שוקל ברצינות לצחוק פחות על ההוא ששם אצלנו מסכה, 24/7.
קורונה את זונה.
פוסט-קורונה את פשוט שרמוטה.
שניים סינים עם כינור גדול. מחלקה חדשה.
העלו רעיון לפודקסט ככלי שיווקי.
מפה לשם, הודעתי, 11:30 אצלי במשרד.
שמתי מיקרופון באמצע. פרק פיילוט שלא ישודר בשום מקום. ספונטי, בלי להתכונן, רק להבין את הכימיה ותפקידו של כל אחד.
למען ההגינות, שניה לפני שלחצתי על כפתור ההקלטה ב-Audition... פלטתי שהפעם האחרונה בה ישבתי תדיר מול מיקרופון באולפן, הייתה ב-2004.
מסתבר שיש דברים שלא שוכחים.
זכרון שריר.
מפה לשם, שעה אחרכך, כבר הכנסתי הזמנה לכל הציוד.
מסתבר שזה היה חסר לי.
היתרון הגדול בלתת בראש לאקסית של "אחיך"... הוא שהכל נשאר במשפחה.
כנ"ל לנשלטת לשעבר.
איף אתכם? נגעלים?
טוב טוב, אהרוג אותו קודם*.
אם כבר, אז מדרבנן, ייבום. בום בום.
*כבשת הרש
