עכשיו גם אני הלכתי

1 - חושבת שאת שולטת

2 - חושבת שאת מתחלפת

3 - נשלטת על מלא

4 - בכלוב מגיל 16. ראית הכל. עשית הכל.

5+ Bizarre Cat Lady

מתחיל לדבר עם אמה,

מסתבר שהיא עמה.

נקודות (+/-)

5-  נס קפה

5+ אספרסו

10- קפה הפוך 

10+ קפוצ'ינו

20- קפה שחור

100+ שוט זרע

מזוודה. טרולי. תיק 17" עם מחשב נייד ושטויות ושתי שקיות מלאות כל טוב מהדיוטי. 

כבר רבע שעה שאני מנסה למצוא את הרכב, בחניה בנתב"ג. זאת אומרת, אני מודע היטב ליכולות הניווט שלי. לרוב הן בסדר. אי שם לפני שני עשורים, למדתי בעל פה גבעות ליד כתף אברהם והאזור המקולל ליד להבים ודקרתי נ"צים על ימין ושמאל... אבל מאז, אני נשלט של וייז. היא אומרת ואני עושה.

באמצע? שלא נדע מצרות. פלוס השיא, הפוג... בעוד שבועיים יקראו לזה הפוסט קורונה... כרגע... אני קורא לזה עייפות מצטברת, חוסר חשק לפתוח את היום וחוסר יכולת לעלות במדרגות שלוש קומות מבלי הצורך לנוח.

מצאתי. הרי צילמתי את המקום, בחמש בבוקר, רק לפני פחות משבוע. אבל באתי מלמטה במקום מימין, והסימונים סוף סוף הסתדרו לי. 

הרמתי את התיקים לתא המטען, שמתי את השקיות מאחור, הנעתי את הגברת.

שבועיים. לו הייתי יודע שאבלה במיטה שבועיים, גיב אור טייק, יום בעבודה, הייתי שוקל ברצינות לצחוק פחות על ההוא ששם אצלנו מסכה, 24/7. 

קורונה את זונה.

פוסט-קורונה את פשוט שרמוטה.

שניים סינים עם כינור גדול. מחלקה חדשה.

העלו רעיון לפודקסט ככלי שיווקי.

מפה לשם, הודעתי, 11:30 אצלי במשרד.

שמתי מיקרופון באמצע. פרק פיילוט שלא ישודר בשום מקום. ספונטי, בלי להתכונן, רק להבין את הכימיה ותפקידו של כל אחד. 

למען ההגינות, שניה לפני שלחצתי על כפתור ההקלטה ב-Audition... פלטתי שהפעם האחרונה בה ישבתי תדיר מול מיקרופון באולפן, הייתה ב-2004.

מסתבר שיש דברים שלא שוכחים.

זכרון שריר.

מפה לשם, שעה אחרכך, כבר הכנסתי הזמנה לכל הציוד.

מסתבר שזה היה חסר לי.

היתרון הגדול בלתת בראש לאקסית של "אחיך"... הוא שהכל נשאר במשפחה.

כנ"ל לנשלטת לשעבר.

איף אתכם? נגעלים?

טוב טוב, אהרוג אותו קודם*.

אם כבר, אז מדרבנן, ייבום. בום בום.

*כבשת הרש

באמת שאני לא מבין מה רוצים מיובל דיין.

היא סה"כ לא רצתה ללחוץ יד למישהו שלוחץ ידיים לאנשים דמיוניים.

אה והרי היא מתחזקת, נו, החוזרים בתשובה האלה, מקפידים על קלה כחמורה, ללחוץ יד לזקן בן שמונים... וואו. דרך ארץ קדמה ל... טמטום.

"גברים בדרך כלל, לא עומדים בקצב", שש מילים, בהודעה סתמית, כדרך אגב, בכלוב, עוד בשלב שבו אתה שואל את עצמך, "למה? למה לא בטלגרם?"

"תגיד, כל אחת משפריצה?", לו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השאלה הזאת, הייתי יכול לקנות כרטיס טיסה למדריד, בימים שלפני הקורונה. אבל כל מה שעשיתי בתגובה הוא לחייך את החיוך הכי דבילי שיכולתי לגבש ברגע ולענות חזרה, "כן, אם אתה יודע מה אתה עושה".

"אפשר בבקשה הפסקה....", היא התחננה בפני, בפעם השלישית, תוך שעה. המשכתי, בלי לתת לה רגע לנשום. שלוש אצבעות בתוכה, אלו של יד ימין, זו עם התעלה הקרפלית, כשאף רופא לא מבין למה המצב לא משתפר. אבל איך ישתפר? האצבע הרביעית כבר בפנים והאגודל לוחץ בחוזקה על הדגדגן בעודה משמיעה אנחות אחת אחרי השניה.

הוצאתי בבת אחת. היא גמרה יותר מדי פעמים, בכדי להצליח להבין כמה. "טאק!" בהפתעה מוחלטת... סטרתי לה על שפתי הכוס הנפוחות. "טאק!" שוב... "טאק!".... רצף של סטירות ממוקדות היישר לדגדגן הרטוב והנה, זה קרה....

זרם חזק רצוף וצעקות, "אל תפסיק!!!!!!".

כל אחת משפריצה...
לא כל אחת משפריצה ככה.
טוב, בכל זאת רציתי מזרן חדש.

שאלה: תגיד, מה ההבדל בין נשלטת לבראטית?

תשובה:

נשלטת, מגיעה בכיסוי עיניים, אליך הביתה, מבלי שראתה אותך, מתיישבת על הברכיים ועושה כל מה שאתה אומר לה.

נו ובראטית?

בראטית, עושה את כל זה תוך כדי שהיא אומרת לך בזמן שהיא מתגלגלת מצחוק... שאתה בכלל לא מפחיד...

שלוש בבוקר. 

כבר מזמן הפסקתי להילחם עם בעיות השינה.

מתעורר? לא מצליח לישון?

בשביל זה יש משרד בבית.

רבע שעה גג ואתה מת לישון.

בודק את הלו"ז, כנס, בתל אביב, שמונה וחצי בבוקר.

מחייך.

טיסה בגובה נמוך בשלוש וחצי...

אתחיל בים. 

(או במשרד, עאלק וורק-לייף בלאנס)