מזוודה. טרולי. תיק 17" עם מחשב נייד ושטויות ושתי שקיות מלאות כל טוב מהדיוטי.
כבר רבע שעה שאני מנסה למצוא את הרכב, בחניה בנתב"ג. זאת אומרת, אני מודע היטב ליכולות הניווט שלי. לרוב הן בסדר. אי שם לפני שני עשורים, למדתי בעל פה גבעות ליד כתף אברהם והאזור המקולל ליד להבים ודקרתי נ"צים על ימין ושמאל... אבל מאז, אני נשלט של וייז. היא אומרת ואני עושה.
באמצע? שלא נדע מצרות. פלוס השיא, הפוג... בעוד שבועיים יקראו לזה הפוסט קורונה... כרגע... אני קורא לזה עייפות מצטברת, חוסר חשק לפתוח את היום וחוסר יכולת לעלות במדרגות שלוש קומות מבלי הצורך לנוח.
מצאתי. הרי צילמתי את המקום, בחמש בבוקר, רק לפני פחות משבוע. אבל באתי מלמטה במקום מימין, והסימונים סוף סוף הסתדרו לי.
הרמתי את התיקים לתא המטען, שמתי את השקיות מאחור, הנעתי את הגברת.
שבועיים. לו הייתי יודע שאבלה במיטה שבועיים, גיב אור טייק, יום בעבודה, הייתי שוקל ברצינות לצחוק פחות על ההוא ששם אצלנו מסכה, 24/7.
קורונה את זונה.
פוסט-קורונה את פשוט שרמוטה.
