עכשיו גם אני הלכתי

סתמי. ששש. אני לא רוצה לשמוע הגה.

יש שעות, לרוב לפנות בוקר,

שבהן הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע,

זה שקט של רעש לבן. 

גם לא אותך. שום חפירות אין סופיות, שום כלום.

התפקיד היחיד שלך להיום,

כשאני סוף סוף אעלה למיטה, זה להיות שם.

חפץ. לצדי.

כשארצה ולא שניה אחת לפני, אמשוך אותך אלי,

ללא שום הכנה מוקדמת.

אם ארצה, אעטוף אותך בתוכי,

אמחץ, ארגיש עד כמה שאת רכה ונעימה.

אני לא רוצה לשמוע הגה.

אם ארצה, אדחף אותך בין הרגליים,

איך שבא לי, אכווצ׳ץ, אצבוט, אמחץ,

אדחף עם הרגל לרצפה. 

יש משהו מאוד מנחם במהות שלך.

כשאת לא משמיעה קול,

נשארת בדיוק כמו שהשארתי אותך,

לא מסתובבת, בדיוק כמו שאני רוצה.

בלי שאלות, בלי דרישות,

חפץ. זה כל מה שאת, בשבילי.

ושלרגע לא תחשבי אחרת,

זה בדיוק מה שאני רוצה ממך,

בלילות הקרים, בלילות הבודדים,

כשבא לי לחבק, להתעלל…

אשתמש בך עד תום.

וכשימאס לי ממך,

אל תבואי אלי בסנטימנטים,

שניה לפני שאזרוק אותך לפח, 

אכנס שוב לאיקאה ואקח אחת חדשה. 

״תגיד״, הוא כותב לי בהומור ספק ציניות ירוקה, ״לא שמעת על זום?״, בעודי מספר לו שבדיוק אתמול נחתתי בבורדו, לסגור תנאים מועדפים, ללקוח, במסגרת העבודה.

״יש דברים שאי אפשר לעשות בזום״, אני עונה לו ומצחקק בזמן שמחכה ל-Mahieddine, שיאסוף אותי באובר, בדרכי ל-Le tout de Cru. אני אוהב לסבך.

מישהו נורמלי, היה מזמין משהו נורמלי יותר. אבל מעולם לא הייתי נורמלי, כי כל הכיף, במיוחד בעסקאות מהסוג הזה, זה להסתכל לצד השני בלבן של העין, בזמן שהידיים שלך מתמלאות בנוזלים הלא אכילים של השרימפ, בעודך בוקע את הקליפה ומבתר את הגב כדי להיפתר מהמעי הדק עם החרא.

זה בדיוק השלב שבו בחיוך קל, אתה מכניס את השרימפ לתוך הממרח שמזכיר לך מיונז עם חרדל עדין, ואתה דוחף לו לעסקה התלת שנתית עוד קצת פחות ממיליון דולר הנחה.

זה לקח שעה. שיחה מלהיבה שנגמרה על ההבדלים בטרואר בסביבה. 200 ומשהו יורו חשבון. 4 כוסות יין פלוס סרטן כחול שהחזיר את נשמתו לבורא.

צחקתי, כשיצאתי משם. 

לו הוא רק היה יודע שבמשא ומתן, אין כמעט או כאילו.

אתה לא משאיר מקום להפתעות, 

יום לפני, כבר השארתי טיפ של מאה למלצר, 

הכנתי אותו שיש לי עסקה חשובה,

ביררתי אם יעבוד מחר, 

בדקתי את האוכל, לחם המחמצת המטורף,

היין שהזמנתי היום, הכל, עד לפרט הכי קטן.

כריזמה, זה נהדר. אבל כריזמה בלבד, לא מספיקה.

אני מעדיף לצוד את הטרף שלי בעצמי.

זה לא מונע ממני לחייך אליו אחרכך, מלמעלה.

אני אוהב לבשל.

המנות האהובות עלי הן פשוטות, של שלושה גג ארבעה מרכיבים.

יש משהו מאוד מדויק בפסטה טריה טובה או נתח בשר איכותי.

אבל לפעמים, בא לי להשתגע.

עשרה ויותר מרכיבים, כל אחד יכול להרים מנה מנצחת אבל השילוב ביניהם, בכמה שיטות בישול, סו וויד עם ברנר ובישול איטי ורוטב אחד שמחבר את כל המרכיבים האלה יחד, שנראים ברגע הראשון אינם קשורים, הופכים להרמוניה מנצחת.

אני אוהב נשים יפות.

אין משהו יותר מהנה מלהסתכל על אישה יפה, כשהיא ישנה, כשהיא אוכלת, כשהיא יושבת מולך ובולסת חתיכת סטייק בחוף הים. או כשהיא מכורבלת בתוכך מול הטלויזיה או סתם בשיחה על כוס יין, בסוף יום ארוך.

זה לא מספיק.

אין משהו יותר מהנה כשאתה מגלה שמתחת לכל היופי הזה, יש גם שכל, ואפילו לא מעט ממנו. כי זה בדיוק הרוטב שמחבר את כל המנה ביחד שבלעדיו, אתה מבין שכל מה שיש לך בצלחת אלו שתי חתיכות חזה (עוף) וויסבראטן ייבש.

תקראו לי אולד פאשנד, מוזר או ונילי,

אבל בשלב מסוים אתה מבין שצריך להיות בן אדם בצד השני,

שווה לך לפחות,

ובלי זה,

זה פשוט לא טעים לי.

נ.ב. 5 נק׳ בונוס למי שיודעת מה זה ויסבראטן בלי גוגל.

נ.ב.ב. אם היא גם יודעת להכין וויסבראטן בלי לייבש, נו, she is a keeper.

לאחר שהתקבלה ההתנצלות בפני הקוקסינלים והקהילה הלה״טבית,

הגיע הזמן שאייל גולן יתנצל גם בפני הילדות הקטנות עם הקוקיות וקהילת הליטליות. 

מסקנות ממבוא לסופ״ש מיילדום.

אם לא תצא בזמן... תוציא מהגן...

זה לא ה-Worst Case Scenario

המזוכיזם האמיתי מתחיל כמה שנים לאחר שאתה מוציא מהגן...

#שולטים קטנים (או שכבר לא ממש קטנים)

כולל כאלה שלא היית נוגעת בהם במקל.

לכי תהיי מגש סושי.

שבת וינפש. קרי כשהילדים אצל גרושתך והדבר היחיד שיכול להפריע לך באוזן זה השעון המעורר, ששכחת לבטל.

עגבניות שרי, תפוזי דם, פטריות מלך היער ושיטאקי,

עוגיות בולו, אפונת שלג ואני בטוח שהייתה שם גם פיתה דרוזית עם לבנה והמון טאבולה.

השבת חשקה נפשי במרק חמוץ חריף.

נזכר באחד הטובים שאכלתי בצ׳יינה טאון באמסטרדם.

הייתי שלושה ימים. חזרתי למסעדה פעמיים ביום,

זה כל מה שהזמנתי.

וול. בתאבון.

 
#פעם

ברגע שהיא מורידה את בגדיה, אתה מבין שהכל שלך. אפרודיטה. מידות מושלמות, ישבן חצוף, חזה עומד, ממיטב תוצרת המנתחים, שפתיים משורטטות, שלושתן. אין טיפה אחת של שומן ורק רמיזה חצי שקופה של סימני מתיחה לצד הירכיים, שמוסתרת היטב בשיזוף מהודק, מספרת כי מדובר על מישהי שיצרה חיים, כמה פעמים בחייה.

אלומת האור, הנשפכת על גופה הקטן, כשעודנה עומדת על שש, מאירה היטב את קווי נשיותה. יש רגעים שבהם הנשימה נעתקת. הם ספורים בחייך. אחד מהם, קורה שניה לפני שאתה מחזיר את נשמתך לבורא, האחר, רגע לפני שהאחות, דופקת לך לראשונה צ'פחה בישבן, וביניהם, איכשהו, אם הסינפסות הסתדרו היטב במוחך, אתה מנסה לשחזר את הרגעים האלה, שבהם, כל מה שבא לך הוא לעלות עליה, לעטוף את גבריותך בה, למלא אותה, עד אפס מקום, כשהדבר היחיד שתשמע הוא את הביצים שלך חובטות בירכיה, בזמן שאתה מראה לה, למי היא שייכת.

כמה דקות אחר כך, או קצת פחות, אם אינך צריך לשקר, אתה משחרר לתוכה את המטען הגנטי שלך,  בהתלהבות יתרה, כמו שור זועף, שהצליח לתחמן את אלקמנה. כשאתה סוף סוף מסתכל עליה, לאחר שהחזרת בך את נשמתך, אתה גאה ביצירת האומנות הזאת, שמטונפת במיצי גבריותך הנוזלים מנשיותה, מעורבבים בה, בך, בכם, בחצאי אלים, לא ממומשים, שמטפטפים יחד עם בועות אוויר, בין הקפלים המדויקים במרווח בין רגליה.

הרגעים האלה, המושלמים האלה, שנראים הרבה יותר יפה מכל סרט פורנו עתיר תקציב, לא עושים לי דבר.

הדבר היחיד שמתחלף בהם, הוא השחקן בעל התקציב הנמוך. ואיכשהו בפורנו, זה תמיד הגבר.

"נשים דעתן קלה", נאמר בתלמוד. ואתה, הספיקה לך דקה של מל"מ, כדי להבין שלפניך יעד מבוצר. עוד דקה, כדי להבין את פאריס, שפגש בהלנה והחליט לסכן הכל, כדי לאבד הכל, אבל בדרך קיבלנו רגעים בלתי נשכחים באיליאדה.

ואתה, מה באמת מעניין אותך? 

התבגרת.

פעם היית מפעיל את קסמיך, חודר לה למוח, מרים את מקל המנצח ומחליט להרים תזמורת. יומיים, שלושה, שבוע, היא הייתה הולכת שבי אחריך כמו החלילן מהמלין.

התעייפת ידידי.

הפכת לפילוסוף.

אתה מסתכל על גופה המושלם ומבין, שאינך רוצה בו.

אתה רוצה אותה. את מה שמתחולל לה במוח, את החשקים האפלים שלה, את השריטות, לשבת יחד למרגלות השבר הסורי האפריקאי ולנשום אוויר מלא אפר רותח.

בחירה חופשית. זה מה שנתת לה.

מילה אחת בלבד,

ואז, רק אז, כשהיא תרצה, תבקש, תרד על הברכיים,

תחליט שהיא רוצה לשרוט אותן, כדי להתקדם לאט,

רק אז, תסתכל שוב על הגוף המושלם הזה,

ותלחש לה באוזן, "שלי".

ובאותו רגע, כבר לא תהיה עוד שחקן בסרט פורנו, שמקבל את נשיותה, כי זה קל לה. 

באותו רגע, תקבל את כל הפחדים כולם,

את כל מה שגורם לה להשתנק, 

רק שהפעם, היא לא צריכה להסתכל למעלה ולזעוק,

"הגיעו מים עד נפש"... 

היא צריכה להסתכל רק מעט למעלה, לתוך עיניך,

ולא לדבר,

אתה כבר תקרע את ים סוף בשבילה.

זמן מחצית החיים הבדס״מי -

הזמן שלוקח לך להבין שהשולט שלך לשעבר,

הוא אפס, שמוק או סתם ״סמרטוט״.

*יש יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל אז זה היה פחות מצחיק.