עכשיו גם אני הלכתי

״תגיד״, הוא כותב לי בהומור ספק ציניות ירוקה, ״לא שמעת על זום?״, בעודי מספר לו שבדיוק אתמול נחתתי בבורדו, לסגור תנאים מועדפים, ללקוח, במסגרת העבודה.

״יש דברים שאי אפשר לעשות בזום״, אני עונה לו ומצחקק בזמן שמחכה ל-Mahieddine, שיאסוף אותי באובר, בדרכי ל-Le tout de Cru. אני אוהב לסבך.

מישהו נורמלי, היה מזמין משהו נורמלי יותר. אבל מעולם לא הייתי נורמלי, כי כל הכיף, במיוחד בעסקאות מהסוג הזה, זה להסתכל לצד השני בלבן של העין, בזמן שהידיים שלך מתמלאות בנוזלים הלא אכילים של השרימפ, בעודך בוקע את הקליפה ומבתר את הגב כדי להיפתר מהמעי הדק עם החרא.

זה בדיוק השלב שבו בחיוך קל, אתה מכניס את השרימפ לתוך הממרח שמזכיר לך מיונז עם חרדל עדין, ואתה דוחף לו לעסקה התלת שנתית עוד קצת פחות ממיליון דולר הנחה.

זה לקח שעה. שיחה מלהיבה שנגמרה על ההבדלים בטרואר בסביבה. 200 ומשהו יורו חשבון. 4 כוסות יין פלוס סרטן כחול שהחזיר את נשמתו לבורא.

צחקתי, כשיצאתי משם. 

לו הוא רק היה יודע שבמשא ומתן, אין כמעט או כאילו.

אתה לא משאיר מקום להפתעות, 

יום לפני, כבר השארתי טיפ של מאה למלצר, 

הכנתי אותו שיש לי עסקה חשובה,

ביררתי אם יעבוד מחר, 

בדקתי את האוכל, לחם המחמצת המטורף,

היין שהזמנתי היום, הכל, עד לפרט הכי קטן.

כריזמה, זה נהדר. אבל כריזמה בלבד, לא מספיקה.

אני מעדיף לצוד את הטרף שלי בעצמי.

זה לא מונע ממני לחייך אליו אחרכך, מלמעלה.