עכשיו גם אני הלכתי

יש דברים שלא עושים.

זאת אומרת, לא בכוונה, לפחות. 

אלא אם כן את בראטית.

שזו מחלקה נפרדת עם חוקים אחרים,

סטירות עם הצד המתכוון של היד,

המון ריר, דמעות זולגות, 

איפור שכבר מזמן מזכיר צבעי הסוואה 

לפני יציאה לשטח

והשתנקויות, מלאות רמיזה,

למה שאכלת בבוקר.

ברור לי שלא התכוונת, 

"אבל גמרת!", בעודך מסתכלת לי בעיניים בהלם,

אחרי שמשכתי אותך חזרה בעודי מלפף לך את השיער המתולתל על האגרוף. 

"לא זנזונת, זה רק הנוזל המקדים...", 

חמש דק אחרכך, היא כבר הבינה את גודל הטעות, 

כשטעם החיים יצא לה מהאף.

"את יודעת...", אמרתי לה, כשהיא בדרך למקלחת, "פתחי לשליח, כמו שאת, הטיפ על השולחן",

"אבל...", לא באמת הקשבתי למה שהיא אמרה, עיר נידחת בדרום הארץ, אף אחד לא מכיר אותה שם, מקסימום שליח ונילי בן 20 ומקצת, יחייך כל הערב, כשיזכר בכוסית על חלל, עם כיתובים על כל הגוף בטוש פרמננט, עם זרע על הפנים וריח של זיון, אוספת ממנו פיצה לבנה, פיצה כפרית ובקבוק קולה זירו.

כשיצאתי מהמקלחת, הופתעתי. היא חיכתה לי על הברכיים, עם פה פתוח ומשולש פיצה לבנה... ומבט סוטה לגמרי. המשפט הבא, שיצא לה מהפה, הזכיר לי למה שמור לי בלב מקום חם לבראטיות... "נראה לי שחסר לי קצת רוטב, תגיד... חושב שתוכל לעזור?".