"גברים בדרך כלל, לא עומדים בקצב", שש מילים, בהודעה סתמית, כדרך אגב, בכלוב, עוד בשלב שבו אתה שואל את עצמך, "למה? למה לא בטלגרם?"
"תגיד, כל אחת משפריצה?", לו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השאלה הזאת, הייתי יכול לקנות כרטיס טיסה למדריד, בימים שלפני הקורונה. אבל כל מה שעשיתי בתגובה הוא לחייך את החיוך הכי דבילי שיכולתי לגבש ברגע ולענות חזרה, "כן, אם אתה יודע מה אתה עושה".
"אפשר בבקשה הפסקה....", היא התחננה בפני, בפעם השלישית, תוך שעה. המשכתי, בלי לתת לה רגע לנשום. שלוש אצבעות בתוכה, אלו של יד ימין, זו עם התעלה הקרפלית, כשאף רופא לא מבין למה המצב לא משתפר. אבל איך ישתפר? האצבע הרביעית כבר בפנים והאגודל לוחץ בחוזקה על הדגדגן בעודה משמיעה אנחות אחת אחרי השניה.
הוצאתי בבת אחת. היא גמרה יותר מדי פעמים, בכדי להצליח להבין כמה. "טאק!" בהפתעה מוחלטת... סטרתי לה על שפתי הכוס הנפוחות. "טאק!" שוב... "טאק!".... רצף של סטירות ממוקדות היישר לדגדגן הרטוב והנה, זה קרה....
זרם חזק רצוף וצעקות, "אל תפסיק!!!!!!".
כל אחת משפריצה...
לא כל אחת משפריצה ככה.
טוב, בכל זאת רציתי מזרן חדש.
