שגם כשאני עם קורונה אני חושבת עליך?
אני תוהה מה קורה איתך, איך אתה מרגיש.
הימים עוברים, זה כן נהיה יותר קל במובן מסויים (ממש בטיפה, כן?)
אבל אני מתגעגעת אליך
כמה זה מטומטם שאני גם מתגעגעת אליכם? לכולכם?
מה שלומה?
ומה שלום הקטנים?
אסור לי לעשות את זה שוב, להיכנס ככה גם לחיים של המשפחה
אנחנו בחודש יולי, אז מעבר לזה שיש יום הולדת לאחי המאומץ בלב (מזל טוב אחי, אני אוהבת אותך כל כך. אותך, את אשתך ואת האחייניות המושלמות שלי)
אני חושבת שבסופו של יום זה היה לטובה שאני כבר לא בקבוצת וואטסאפ ההיא, איפה שא' נמצא
יש לו חופש ממני, חופש מלזכור אותי, חופש מלאהוב אותי
הוא כנראה עדיין קצת אוהב אותי, אבל מתישהו זה גם יהפוך לשנאה
"אתה תגלה בסוף תגלה שאני מפלצת, אתה תשנא אותי ואתה תעזוב"
בחיי, אני צריכה להיות נביאה.
העיניים שלו חסרות לי, כמה מטומטם זה?
עיניים, חיבוק, שיחות, כרבול, זיון, תוכניות שעשינו ל - 50 שנה הבאות.
עוד חודשיים וקצת יש לו יום הולדת, אני חייבת לזכור להשאיר אצל גורה את המתנה שלו, אני מקווה שהוא כן יאהב אותם ולא יזרוק אותם
מצד שני, הוא לא כמו שאני הייתי, הוא לא זורק מתנות.
הוא לא יודע את זה, אבל חיפשתי בחדר שינה בדירה עד שמצאתי חתיכה שהיא או מהפיה או מה displacer beast.
שמתי את החתיכה הקטנה הזאת בקופסת המצוקה הקטנה שלי, בצורת תיבת אוצר.
להזכיר לי אותו תמיד, גם ברגעי המצוקה שלי, להזכיר לעצמי את הטעות שעשיתי כששברתי את המתנות האלה וללמוד לא לעשות זאת שוב לעולם.
לוקי ישן עכשיו, אחרי שאני רוב היום ישנתי, אני לא רוצה להפריע לו, אז זאת היתה הזדמנות לפרוק רגשות
אני כל כך מתגעגעת אליך ואני כל כך אוהבת אותך, לתמיד.