קל לי כל כך להתמודד עם מצבים קשים, עם הישרדות.
גם מה שהיה בתקופה האחרונה, זה היה קשה בטירוף, אבל לא ניסיתי להתחמק מזה.
אבל מחמאה?
ממחמאות אני בורחת.
(אולי חוץ מההתנהלות שלי מול שקוץ)
אני מסווה את זה בציניות או בסרקזם
או שאני פשוט ממלמלת משהו ובורחת
או שאני מכחישה את זה ומבטלת את המחמאה (דבר שלא כזה נחמד לעשות כי זה משאיר את האדם שמולך דיי חסר אונים ואולי אפילו מחשבת חרטה של "למה בכלל החמאתי לה?")
זה תמיד היה ככה אצלי
אני חושבת שגם בתקופה הבריאה שהורדתי במשקל והתחלתי לפרוח... עדיין זה משהו שלא ידעתי להתמודד איתו.
קל לי כל כך להעצים א/נשים אחרים/ות וזה אף פעם לא יהיה שקר.
קל לי בשניה וחצי לראות את הנקודות הטובות שלהם ואז להעצים את זה
אבל אני לא מסוגלת לקבל את זה בחזרה.
כשפרפר היתה פה והחמיאה לי אז ניסיתי להתווכח והיא אמרה לי: "פשוט תגידי תודה"
ואז התחלתי לומר תודה על כל מחמאה שהיא נתנה לי
אבל זה לא היה אמיתי, לא הרגשתי את זה.
אני רוצה להרגיש את זה
אני רוצה להרגיש את הדברים הטובים שאומרים עלי
לפעמים זה קורה... לפעמים... כשהמכשפה יוצאת אז יותר קל להרגיש חלק מהדברים
ועדיין... זה לא מספיק
אני רעבה לעוד
חמדנית שכמוני
