זה כנראה אחד המקומות הכי קשים שלי
טריגרים מטורפים שעפים שם.
אני מישהי שנטשו אותה הרבה פעמים ובכל פעם זה כואב קצת יותר
כמו בקרב במשחקי תפקידים שהשריון נשחק? רק שאני לא יודעת איך ללכת ל"נפח" ולתקן אותו או לקנות אחד חדש במציאות.
זה לא עובד אצלי ככה.
.
קשה לי לומר שאבא שלי היה שם בשבילי
בצורה חולנית היו מעט מאוד פעמים שכן
אבל לרוב הייתי מאוד נטושה
ההורים שלנו גרמו למצב של שנאה בין האחים שלי אלי.
בגלל שנחשבתי לטיפשה מאוד (בטח שיותר מהאחים שלי שיצאו מחוננים ושאני בכתה ד' קיבלתי 0 בבוחן בחשבון)
אז אבא שלי הכריח את האחים שלי לכתוב לי את העבודות, לנסות ללמד אותי את השעון (כמות הפעמים שהם קראו לי טיפשה באותו ערב כנראה מגיע מספיק קרוב למספר הפעמים שקראו לי חכמה)
האחים שלי מחוננים - אחד עם שני תארים מהטכניון והשני גאון במחשבים
אני? אני באמת יצאתי טיפשה במובן מסויים.
ה"טיפשה" של המשפחה.
כשאחי הבחור היה מקבל ציון קצת יותר נמוך מהנורמה שלו אז הוא היה חוטף מכות מאבא שלי
כשאני קיבלתי 0 בבוחן בחשבון קיבלתי את התגובה של "טוב, זה מה שאת מסוגלת אליו"
בכנות? אני לא יודעת מה עדיף
אחרי כל מה שהיה בגיל 16 שגרמתי לאבא שלי לניסיון אובדני אז אבא שלי נטש אותי לחלוטין - ההורים שלי התגרשו ומילא היה את העניין הכלכלי שהוא כמעט ולא שילם כלום בהתחלה ואחר כך הוא פשוט לא שילם, היה את העניין הרגשי.
היה חסר לי הרגשה של אבא, כל פעם הייתי מרגישה את זה - בחגים, במסיבת סיום של י"ב, בטקס סיום טירונות בצבא, בסיום שנה ראשונה עם ציונים מצטיינים בלוינסקי...
איפה הוא היה? בחתונה שלי עם הארמלס, חזרנו לקשר קצר בזמנו אבל זה הלך לאיבוד מאוד מהר.
היו עוד הרבה חוויות נטישה בחיים שלי
אבל אני כרגע (אחרי שכתבתי על זה במקום אחר) בכל כך ערפול חושים שכבר אין לי כח להכנס לזה.
אני מנסה לא לתת לדיכאון שלי להכניע אותי, לא לגל הזה, למרות שכל מה שבא לי לעשות זה להשאר במיטה ולא לצאת ממנה לעולם
זה מעייף, אני עייפה.