ככל שאני יותר מותשת, מנטאלית ופיזית, ככה הרצון שלי להיכנע גובר.
קשה להסביר את זה, את הרצון הזה, את התשוקה הזאת.
בדרך כלל, באנרגיות שלי, אני בראטית מושלמת וחצופה.
אבל בימים כמו היום - כשאני לא ישנה לילה שלם וזה אחרי כמה לילות של סיוטים ואחרי ימי זיכרון לשני חתולים, ילדים, שהיו לי (כן, עבורי חיות הם בני משפחה)
גם נכנסנו לחודש ספטמבר ואז יש את אוקטובר - החגים, יום ההולדת שלי... הכל תמיד כל כך מעייף יותר.
אני לא מדברת על הדברים הרעים שקרו ביום ההולדת שלי, אני לא חושבת שזה דברים שחשפתי כל כך בפני א/נשים.
אני עדיין זוכרת את בית הבובות הקטן בצורת לב שהאחים שלי קנו לי, באותו יום שברתי בטעות את אחת המנורות הקטנות שהיו שם, אבא שלי החטיף לי על זה בטירוף.
וזה זיכרון אחד, בגלל זה אני מאוד מבולבלת ביום ההולדת שלי - נעה בין "אני שונאת את זה ועזבו אותי" לבין "אני רוצה לחגוג, החיים שונים היום"
איך אני יכולה להסביר את הדיסוציאציה שיש במקרים האלה?
גם השנה זאת שנה ראשונה שלוקי ואני עושים את חג ראש השנה אצל אחי, זה אמור להיות טוב, אבל איך להמנע מהצפות רגשיות? שלא לדבר על זה שבשבוע הבא אני מתחילה את הטיפול בבני ציון.
אבל אני שותקת, לא מדברת עם א/נשים, לא חולקת את הלחץ ואת הפחד.
החצי שנה האחרונה חיסלה אותי מהבחינה הזאת, אני רוצה להתמודד לבד, לא להיעזר יותר.
תמיד הייתי שורדת, הרי זאת אחת הסיבות ללמה אני כל כך אוהבת את רוג מאקס מן.
אז איפה הייתי?
אה כן.
במצבים האלה, כשאני כבר כל כך מותשת ומוצפת אני חושקת יותר ויותר במקום של חוסר אונים, במקום שבו אני רוצה שיכניעו אותי.
במקום שגם אין לי ממש כח להאבק כבר, אני רק רוצה שיקחו ממני את השליטה
והמחשבות הופכות לאפלות הרבה יותר, הפטיש לערפדים גם מתחזק יותר בתקופות כאלה.
הכנעה, חוסר אונים, CNC, אכזריות מנטאלית מוחית... כל אלה באים לידי ביטוי בעוצמה כל כך חזקה כי הכל כל כך כואב באופן הרגיל
הנשמה שלי שורפת, במיוחד לאחרונה.
לכל החלקים שלי כואב, אולי חוץ מהפניקס שהפכה במובן מסויים לאדישה ואפטית.
ואני מותשת, אני רק רוצה ליפול ולא להיות אחראית, לא להיות בלחץ
לא לכאוב יותר, להחליף את הכאב שקיים בכאב אחר שיכול לספק ולתת את האנרגיה שדרושה לי בשביל להמשיך.
שבועיים שלא היה לי טיפול, בשבוע הבא יהיו לי 3 מפגשים של טיפול (כולל טיפול ראשון בבני ציון), שבוע אחר כך יהיו שני טיפולים ומשבוע אחרי זה יהיה טיפול אחד בכל שבוע.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם בני ציון
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם התקופה הקרובה
החגים.. רק המחשבות על החגים ואני כואבת
הכל כואב
אני רוצה ליפול, לאבד שליטה
שמשהו כזה יקרה כבר, אני לא יכולה לסבול את הכאב הזה יותר.