קיבלתי משימה בקבוצה שאני משתתפת בה - לדמיין שיש פיה (כל כך קל, בתור מישהי עם דמיון מפותח שאוהבת את עולם הפנטזיה) ושהיא יכולה להגשים כל דבר שאני רוצה, הכי רחוק שאפשר, גם אם זה לא ריאלי בכלל.
השאלה הראשונה שעלתה לי לראש - "מה אם לא מגיע לי?"
התשובה של מנחת הקבוצה היתה לדמיין שאני דמות ושהדמות תבחר את הדברים שהיא רוצה
הרעיון עצמו משעשע כשמדובר בי.
אני לא יודעת אם הדבר שמונע ממני זה רק ה"מה אם לא מגיע לי?"
אלא זה גם - "אין מצב שזה יקרה"
חסר לי כרגע המקום הזה של לא לחשוב, של רק להשתחרר
רק להיות מינית, רק להיות בתוך סיטואציה שבה אני משוחררת ואין שום מרדף אחרי שום דבר
אני מרגישה לא רצויה, לא נחשקת, לא יפה, לא מושכת...
משהו אצלי כל כך שבור, כל כך מרוסק ואני כל הזמן חוזרת למקום הזה
ואני רוצה רק ליום אחד להרגיש משהו אחר ואני לא יודעת איך ליישם את זה כרגע
הבדידות שלי עם עצמי כואבת לי
וגם אני מרגישה שהקשר איתו מתרחק ליף בכל הספקט אפשרי.
אני רואה כבר כמה קשה לי לומר לו דברים, כמה אני חושבת בתוך הלופ של עצמי לפני שאני אומרת משהו וזה כואב לי כי זה לא היה ככה.
וגם מול לוקי זה כבר הופך להיות ככה
רק הקובן נשאר מקום בטוח כזה
ואני לא יודעת כבר, אני לא יודעת מי אני
אני לא יודעת מה אני רוצה
אני לא יודעת...
כאוס ולא כאוס טוב.