הפגישה של הקובן אצלי נתנה אנרגיות (כנראה לכולנו) שהיו חסרות מאוד.
השועל כל כך כעס עלי, בחיים שלי לא ראיתי אותו כועס ככה
כולם דואגים לי והם מרגישים חסרי אונים ומתוסכלים לאור ההחלטות האחרונות שלי
אחרי הפגישה עשינו שיחת ועידה באמצע הלילה
אני הבטחתי כל מיני דברים והם מתקדמים לכיווני גם
אני לא רוצה להדאיג אותם אבל מצד שני אני כל כך רוצה לחיות
לא קשור לאנדרנלין או לריגוש ממצב מסוכן
הייתי בכלוב של פחם כל כך הרבה שנים מהחיים שלי ורק בשנה וחצי האחרונות אני באמת יכולה לומר שהתחלתי לחיות
ואני רוצה לחיות את החיים האלה, את החוויות שאני רוצה
להגשים את הפנטזיות שלי
פתאום יש חשיבות לפנטזיות שלי ואני רוצה את המקום הזה, אני רוצה לתת לזה לפרוח
אני יודעת שאני לוקחת סיכון כאן
אבל אני מנסה למגן את עצמי כמה שיותר (כן, אני יודעת שביום ראשון אם אתה תקרא את הפוסט לפני כן אז גם אתה תכנס בי)
כשראיתי אתמול את הצבוע זאת היתה הפעם הראשונה שהתחרטתי על מה שעשיתי לפני כמה ימים
אף פעם לא ראיתי את המבט הזה אצלו
זה לא הכעס אפילו אלא זה המבט הזה של "בבקשה אל תעשי את זה, אני צריך אותך"
וכל הקובן ככה.
ואני מחוייבת עבורם ועבורי לשמור על עצמי כמה שאני יכולה
ואני מחוייבת לעצמי לחגוג את החיים האלה ולא להשאר בכלוב שנוצר עבורי
אני חושבת שזאת אחת הסיבות שאני לא נותנת ללוחמת לצאת שם, אני הכי טובה מבין כולנו במצבי סיכון (טוב, אחרי הפניקס) והתפקיד שלי הוא להגן עלינו
אני לא מוכנה לתת לה להפגע, לא אחרי הפחדן.
אני חייבת לשמור עליה, תמיד.