היום היתה לי פגישה עם מתאמת הטיפול שלי, דיברנו על זה שאני אמורה (בשלב הזה זה הייתי אמורה) ללכת מחר ללוות את אמא שלי לבדיקת קולונוסקופיה.
מעבר לזה שהמצב הנפשי שלי התדרדר אני גם חולה פיזית ועל אנטיביוטיקה אז מתאמת הטיפול הציעה שאני אתקשר לאמא שלי ואבקש ממנה רק לדחות את הבדיקה.
אני כבר ידעתי שאמא שלי תאמר "לא" וגם בצורה הכי אנוכית שאפשר.
אבל החלטתי לשם שינוי לעשות את השיחה הזאת ליד מתאמת הטיפול שלי רק בשביל שהיא תחווה את זה ולא רק תשמע את זה ממני
כמו שחשבתי, אמא שלי (אחרי ששאלה לשלומי ואמרתי לה שלא טוב ושאני עדיין על אנטיביוטיקה ואני חושדת שהיא כבר לא עובדת) ישר נכנסה לתוך המקום החרדתי ואנוכי שלה והתרכזה רק בעצמה.
במזל, היא בסוף דיברה עם אחי (שלמיטב הבנתי מההתחלה אמר שאם אני לא אוכל לבוא אז הוא יבוא והם גרים באותה עיר) והוא יבוא איתה מחר
אבל... אם אחי לא היה מסכים אז אני הייתי חייבת (מה זה חייבת? יש בחירה, תמיד, אבל במקרה הזה המחיר של לא לבוא איתה נראה לי גבוה מהמחיר של כן לבוא איתה), לפני שאחי חזר להיות איתה בקשר קרוב אז הכל היה נופל באמת עלי
היום הרבה מהדברים נופלים עלי (בעיקר הקטע של להכריח אותה לעשות את הבדיקות וכדומה) אבל לפחות יש טיפה עזרה.
.
אחרי שסיימתי את השיחה, הסתכלתי על מתאמת הטיפול שלי והתחלתי לבכות
ואז היא הבינה
סוף סוף
היא הבינה
ואני?
אני הרגשתי שלראשונה, גורם שיקום רואה את הקושי שלי ומבין אותו.