הפגישה עם המדריך שהיתה טובה אבל גם מלחיצה
בדיקת CT גב שלא קלטתי כמה היא תהיה קשה עבורי מבחינה מנטאלית (לחשוב על הקטע של "איזה מגניב אבא שלי שבר לי חוליה!"), לא עשיתי אחת מאז 2002 שאז גילו לי את השבר (ואני לא ידעתי על האבחנה הזאת עד השנה)
עמידה והליכה במקסטוק ביחד עם לוקי ולקנות כל מיני דברים
התכתבות קשה איתו
קשיים לגבי פוסט מסויים
לראות אותו ואז רק לריב או להתווכח או לא יודעת מה, אפילו חיבוק לא יכולתי לתת לו, פשוט יצאתי מהאוטו מבלי להסתכל עליו
.
התקשרתי לצבוע ובכיתי את נשמתי (הלא קיימת) בזמן שהוצאתי את הכלבה של חמותי לטיול (לוקי ואני אצלה היום ומחר)
אמרתי לו כמה שלא בא לי להיות קיימת
שפעם ראשונה שאני מקווה שאני (הערפדית מכשפה) לא תהיה קיימת יותר ושכל השאר יהיו קיימים
לפני כמה זמן הוא השווה את המצב שלו למשחק מחשב שבו יש מדד עם קווים לחיים ושבדרך כלל המטרה היא לשמור על זה במקסימום אבל המטרה אצלו זה לא להגיע לאפס והרגשתי במדוייק ככה באותו היום
היום הרגשתי שאני במינוס שתיים ואז הוא אמר לי: "אז מזל שאת ערפדית"
התגובה שלי: "זה הולך לבלוג שלי"
(הציטוטים היו בערך ככה)
.
אני מותשת כל כך
בשלב הזה אני פשוט רוצה סשן שיקרע לי את הצורה ואני אוכל לא לחשוב ולא לדאוג
רק להיות בתוך הרגשת החופש הזאת של חוסר האונים
לעזאזל.
תנו לי להעלם.
"And I'm wondering why I still fight in this life
Cause I've lost all my faith in this damn bitter strife
And it's sad
It's so damn sad"