גם כשאני מסטולה (מסירופ לשיעול כרגע)
עדיין כואב, עדיין הלב שלי מרגיש שהוא בוער או קופא
תמיד הייתי אישה של ניגודים
ואם אין את הניגוד בתוכי אז יש את הניגוד ביני לבין הלוחמת
ירח ושמש
פנתרה וזאבה
למודת ניסיון ותמימה
שטן ומלאכית
שונאת ואוהבת
.
אחיות שהן כמו מראה, אחיות תאומות, מנוגדות אחת לשניה
אבל, יש את הפעמים שקיים את הניגוד הזה בתוכי
ואני לא רוצה את הכאב הזה, לא ביקשתי אותו
הוא נולד ביום שהערפד שבר לי את הלב, אחרי שהוא שבר את הלב של הלוחמת
הוא היה הראשון שהרשתי לעצמי באמת להפגין אהבה ללא מסכות
אחר כך היה את א', שבשלב מסויים למרות שהוא נתן לי קולר נקודתית (המכשפה ערפדית) ואז עוד קולר למכלול (אני ביקשתי את שניהם), אז הוא החליט לבטל אותי
זה היה לו "קשה מידי"
זה שבר אותי, לקח לי כל כך הרבה זמן להתגבר על זה
ואז היה את נסיך האופל, שם התאהבתי גם אבל לא נתתי לעצמי לצאת כמו בפעמים של לפני כן, לא באותה רמה.
הלוחמת היתה זאת שיצאה מולו בעיקר
היא גם יותר ממושמעת ממני בסשנים, הרבה פחות בראטית
אחריו היה את המלאך הנופל שגם שבר לי את הלב, אחרי שסמכתי עליו וחשפתי בפניו את עצמי
ואחרי זה?
כל כך הרבה ניסיונות, כל כך הרבה אכזבות, למרות שרציתי קשר אמיתי ואוהב, חוץ מהקשר הראשי שלי, שלנו.
"זונת סשנים"
"צעצוע שבור"
"חפץ מקולקל"
אני תוהה כבר אם הדברים האלה נכונים, היום זה מהימים שזה מרגיש כל כך נכון
.
ככל שהימים עוברים להם, אני מרגישה איך הוא מתרחק ממני
גם אם הוא אומר שלא, גם אם אנחנו מדברים כל יום
אני מרגישה את השינוי, אני מרגישה את המרחק וזה שורף לי את הנשמה (הלא קיימת שלי) ואז אני רק רוצה להכאיב לעצמי עוד, רק בשביל לשכוח קצת, רק בשביל לנוח.
אני מותשת
אני בוכה
אני כואבת
אני מתאבלת
האם עדיף שאני לא אהיה קיימת? שאני אכנס פנימה ולא אצא יותר לעולם (אולי חוץ מהקובן)? אני לא יודעת לענות על זה כבר
אני רק יודעת שבא לי לוותר, נמאס לי להילחם כבר.