*הבהרה - לא מדובר בסיפור בדס"מי! אלא בכתיבה חופשית לחלוטין שממש לא מתארת שום מצב בדס"מי שאמור להיות
המכשפה והלוחמת נשארו קשורות לקיר כשהגב שלהן מופנה לקיר עצמו.
הן עברו 10 שעות של עינויים קשים, כל אחת היתה צריכה לראות את הסבל של השנייה ולהתחנן למלך אדוארד שירחם על השנייה.
הגןף שלהן התמלא בחתכים, דם נטף מכל איזור אפשרי, אצל הלוחמת נשברו כמה חוליות בעוד שאצל המכשפה נשברו כמה צלעות.
אבל הכי גרוע היתה הרגשת ההשפלה שלא מסתיימת, הוא הצליח לעבוד עליהן והוא הצליח לשבור אותן שוב.
לתת להן תקווה אחת ולקחת אותה בכזאת אכזריות, למלא אותן בשתן שלו, לחרוט עליהן ולייחס אותן כרכוש בלעדי שלו
הנשמות שלהן כבר היו שבורות, אפילו המכשפה נשברה לחלוטין
העיניים של שתיהן היו כבר כבויות, הדמעות כבר הפסיקו ממזמן כי פשוט לא נשאר כוח או רצון יותר לבכי והפעמים היחידות שראו רגש כלשהו בעיניים שלהן היה כשהן הסתכלו אחת על השנייה.
לבסוף הן לא הצליחו לעמוד בזה ונפלו לשינה מתוקה
בינתיים אדוארד חשב לעצמו איך עוד הוא יכול להתעלל בהן והוא חשב על תוכנית זדונית חדשה.
המכשפה והלוחמת התעוררו ממים קפואים שנשפכו עליהן באמצעות דליים, שתיהן קיוו בתוך החלומות שלהן שהן נמצאות במקום אחר לחלוטין נהנות מהחיים, כל אחת ממשיכה להתמקצע בתחום שלה והן גם נמצאות ביחד עם אחיהן, הדרואיד.
אדוארד הסתכל עליהן משועשע ואמר: "רכוש יפה שלי, אני תכננתי עבורכן יום מיוחד! אתן תגיעו למקום מיוחד ותפגשו אנשים שיקרים לכן מאוד, אבל לפני כן צריך לדאוג להחלמה של הגוף שלכן"
כשסיים לדבר המכשפים עשו שוב את עבודתם וריפאו את גופן של שתי הבנות רק שהפעם הם כן השאירו את החריטות על גופן, זה כבר לא יעלם.
כל אחת נלקחה למיטה אחרת אבל באותו החדר, כמובן שקשרו אותן לקצוות המיטה כדי שלא ינסו לברוח, לא שהן היו מצליחות בכל מקרה.
המכשפים התחילו למלמל משפטים בשפה עתיקה וגם הלוחמת וגם המכשפה נרדמו לשינה מתוקה.
שתיהן לא הבינו מה קורה, אבל הן היו ביחד מחוץ לממלכה שלהן, היה נראה כי הכל היה כל כך שלו ואז זה התחיל, המלחמה הגדולה, היום שבו ההורים שלהן נהרגו
הן ראו איך דוד שלהן בוגד בהוריהן ומאפשר לחיילים של אדוארד לפלוש לממלכה.
לפתע, המקום השתנה, זה כבר היה אחרי שהן בתור ילדות, ברחו, ההורים שלהן היו עדיין בחיים.
הן ראו איך הדוד שלהן הורג את אביהן ואת הסבל של אמא שלהן, את הצרחות שלה והבכי.
הן ראו את הדוד שלהן מתקרב לאמא שלהן שאחזה בחרב של אביהן בידיים רועדות כשהיא אומרת בקול רועד: "אני לא מאמינה שבגדת בנו, שבגדת באחיך! איך יכולת?" ואז היא ניסתה לדקור את עצמה עם החרב אך לפני שהיא הספיקה, הדוד שלהן קפץ עליה והצמיד אותה למיטה, צחק ואמר: "את לא מבינה כמה זמן חיכיתי לזה! לגעת בגוף האלוהי הזה שלך, לכבוש אותך, עוד לפני שהתחתנת עם אחי המטומטם ועכשיו את תהיי המלכה שלי ואנחנו נשלוט ביחד על הממל-"
קולו נקטע לפתע כשחור ענק נפער בבטנו והוא קרס על המלכה, מאחוריו עמד אדוארד והסתכל במבט מלא בתאווה במלכה ואמר: "הטיפש הזה לא הבין שאני בעצם עבדתי עליו ושאני זה שהולך לשלוט בממלכה"
כתגובה המלכה ירקה עליו וצרחה: "אני מעדיפה למות מאשר להיות מלכה לצידך"
אדוארד צחק ואמר לה: "ומי אמר לך שאני רוצה אותך בתור מלכה? לא, יהיה לך תפקיד אחר לחלוטין, אני רוצה אותך בתור השפחה שלי, בתור הזונה, בעצם לא... זונה זה מכובד מידי עבורך, את תהיי החור שלי ואני אמצא את הבנות שלך ואהפוך אותן לזונות הממושמעות שלי, הן יגדלו תחתי וכשהן יתבגרו יותר אז אוכל להשתמש בהן לכל צורך שארצה"
המלכה בכתה והתחילה להתחנן שלא יעשה זאת אך כתשובה היא קיבלה סטירה חזקה שגרמה לכך שירד דם מהלחי שלה ואז אדוארד החל לטפס עליה.
תחילה הוא קרע לה את הבגדים באכזריות, מתעלם מהכאב שלה, מצמיד אותה למיטה ומזיין אותה בכל חור אפשרי
גומר עליה, גומר בתוכה, משתין עליה, משתין בתוכה
עושה הכל בשביל לשבור אותה אבל הוא לא שם לב לסכין שהיתה מתחת לכרית של בעלה והיא במהירות ניסתה לדקור אותו.
הוא התחמק ממנה במהירות ואז הסתכל עליה במבט זועם.
הסצנה שהבנות ראו הסתיימה והן נכנסו לזיכרון חדש שבו הן ראו איך אמא שלהן קשורה, כאובה, מדממת ומגישה לאדוארד אוכל.
אדוארד מפיל אותה על הרצפה וכל המגש עם האוכל נופל.
"ראית מה עשית מטומטמת?" צעק בכעס עליה "עכשיו תלקקי את האוכל מהרצפה"
היא ירדה על ארבע והתחילה לעשות זאת ואז הוא שם את הרגליים עליה, נאנח ואמר בחיוך מסופק: "את הדום כל כך טוב אבל היום זה היום שבו זה הולך להסתיים"
הזיכרון שוב נגמר והבנות נכנסו לסצנה חדשה שבה הן ראו את אמא שלהן עומדת עירומה לחלוטין ביחד עם מספר שפחות, מחכה שיקנו אותה, העיניים שלה היו ריקות וגופה כבר לא היה מלא בחבלות"
בסוף הזיכרון הן ראו איך איש עשיר קונה אותה ואיך היא נעלמת.
לאחר זיכרון זה הן התעוררו והמכשפה צרחה ראשונה: "אמא שלנו חיה! איפה היא?" הלוחמת המשיכה אותה וצרחה: "היא בחיים! לא ידענו שהיא בחיים! איפה היא עכשיו? מי קנה אותה???"
אדוארד רק חייך ולא אמר כלום, ישב בכורסא ענקית בין שתי המיטות, מסתכל על שתי הבנות משתגעות אבל חוזרות לחיים
כאשר הן סוף סוף הפסיקו לצעוק הוא הסתכל עליהן ואמר בשקט: "אם תתנהגו יפה ותלמדו להתנהג כמו רכוש צייתני אבל מגיב אז אני אולי אגלה לכן. אולי אפילו תוכלו לראות אותה"
שתיהן שתקו, לא ידעו מה לומר, רק הסתכלו אחת על השנייה במבט כאוב אבל לפתע המכשפה שאלה: "איך אתה נראה אותו הדבר? עברו יותר מעשר שנים מאז שזה קרה אבל לא נראה כי הזדקנת בכלל!"
"סוף סוף" צחק אדוארד והמשיך: "אתן מבינות, אני לא יכול למות, דרך כישוף מיוחד שהפך אותי לסוג נדיר של ערפד ככה שקיבלתי את כוחות הערפדים אבל בלי שום חיסרון, ככה שלא משנה מה תעשו זה לא יעזור לכן"
הוא קם ועבר למיטה של המכשפה, מעביר את היד שלו בעדינות מפתיעה על הגוף שלה כשלפתע הוא פשוט החדיר שתי אצבעות לתוך הכוס שלה, שומע אותה נאנחת בהפתעה ובחוסר אונים
"אני מבין שאת חיכית כבר לזה שאני אגע בך, נכון?" אמר בשעשוע והמשיך: "בואי נעזור לך לגמור, נראה איך את צורחת מעונג" הוא המשיך לענג אותה, משחק עם הדגדגן שלה עד שהיא גמרה בצרחה
היא בכתה מבושה ואחותה בכתה מהכאב של אחותה, היא ידעה שזה שובר אותה מנטאלית
"לא, אני לא רציתי את זה!" צעקה המכשפה
"לא? דווקא נראה שאת נהנת מאוד" אמר אדוארד ומרח את המיצים שלה על הפנים שלה, מכניס גם אצבע אחת לתוך הפה שלה, נותן לה לטעום את עצמה.
הוא הסתכל בה במבט כל כך משועשע, הוא פשוט התענג על היכולת שלו לשבור את האחיות כל פעם מחדש ובכל פעם בצורה אחרת
"אל תדאגו רכוש אהוב שלי, הלילה אתן תקבלו המון רוך ותגמרו כל כך הרבה פעמים"
המכשפה והלוחמת התחילו לבכות, זה היה יותר גרוע מכל דבר אחר שהן קיבלו, מכל מכה, מכל כאב, מכל השפלה והן התחילו לבכות בכי שקט כאשר אדוארד הסתכל עליהן במבט אפל עם חיוך מסופק