אני אוהבת את הלילה
הוא בדרך כלל שקט, לעיתים נדירות הוא גם נותן קצת שלווה
בגלל זה, הכינוי שבחרתי לעצמי (מכשפה ערפדית) הוא "לונה", הירח זה משהו שמייצג אותי
הלוחמת לעומת זאת היא השמש, "סול", זה מייצג אותה
אני אוהבת אותה כל כך, את הלוחמת, היא אחותי - זה המקור שלה.
נולדנו ביחד, באותו הזמן, כשהמכלול היתה בת 16
נולדנו בתוך סיפור כתאומות.
אני נמצאת בצ'ט כרגע, הרוב פשוט חסר טעם
מרגיש כמו תמיד
חוץ משתי התכתבויות
האחת סתם עושה נעים בלב ומחמיאה
והשנייה פוגעת ישירות עם חצים במקומות המדממים שקיימים בתוכי ואני שוכחת שאסור לי להוריד את ההגנות שלי כל כך מהר
ועכשיו זאת ההרגשה הזאת של הבכי הכואב יותר, הבכי של הלילה, הבכי שהוא נטו שלי.
ובין חיוכים לדמעות - אני נעה ושומעת את השיר הזה:
"Now the hour has come at last
The soft and fading light
Has crossed the west horizon
And has bidden us goodnight
And what a lovely night it is
To walk a moonlit field
To see the softer shades
That are by starlight now revealed
So why is it that now,
When all is quiet and at rest
When candles glow and all the world
Is at its very best
The ponies of Equestria
Should lock themselves away
To shun the moon and wait instead
For Sister's sunny day?
(In umbra Luna est)
Am I so wrong to wish that they
Would see things like I do?
And am I so wrong to think
That they might love me too?
Why shouldn't they adore me?
Is it not within my right?
I'll not be overshadowed!
Mine is not the lesser light!
I've waited long enough now
For them all to come around
And though the Sun may plead and threaten,
The Moon will stand her ground"