אכלנו אצל הצבוע
מידי פעם צחקנו, מידי פעם שיחות רציניות ומידי פעם נשברתי שוב.
לקראת הסוף הדרואיד התעורר ואני לא חושבת שבחיים הרגשתי אותו ככה
הוא כל כך כואב, הוא כל כך מנסה להשמיד את עצמו.
הוא, היצור הכי טהור שיש למכלול, הוא לא רוצה להיות.
הוא יודע שכבר לא יהיה מצב שיפנו אליו כמו שהוא פנה אז כל מה שהוא מרגיש זה חנק, זה עצב, זה גסיסה של הטבע.
.
לקובן אמרתי שזה לא הולך להיות יום הולדת אלא זה יהיה יום אבל.
אני לא רוצה לחגוג יותר
היחידה שפשוט נשארת עם היגיון זאת הפניקס
.
כואב לי כל כך
ידעתי שזה יגמר בשלב כלשהו
אבל לא ככה, לא בצורה הזאת
בחיים שלי לא שנאתי את עצמי כמו שאני שונאת עכשיו.
.
אני לא חושבת שיש סיכוי לתקן
אני רק בודקת כל הזמן אם הוא כתב פוסט או לא (על כמה הוא מאוכזב, כועס ולא יכול לבטוח יותר באף אחת).
אין איך להחזיר את הגלגל לאחור
אני רק יודעת משהו אחד - אני בכל מקרה הייתי מספרת לו, גם אם אני יודעת שזה המחיר.
.
אני לא רוצה להיות קיימת כבר
הדרואיד לא רוצה להיות קיים
ואנחנו מנסים בכל הכח להתנגד לזה
.
אנחנו עכשיו בבית של המלאכית, מחר הקובן שוב נפגש.
אני לא יודעת מתי אני אחלים או אם אני בכלל אצליח להחלים מזה.
אני רק יודעת שלא בא לי לחגוג את יום ההולדת הזה אלא בא לי לא לחיות.
.