נפגשתי עם הגבוה (הו, הנה כינוי שמצאתי בשבילו)
ישבנו על הספסל מתחת לבית שלי, לא עשינו את זה כבר כמה חודשים
צחקתי שאני כל הזמן נראת כמו גמדה לידו והוא הביא לי חיבוק כל כך עוטף, חיבוק שכל כך הייתי צריכה
ניסיתי לשאול אותו שאלות אבל לרוב הוא כיוון את השיחה אלי, גרם לי לדבר על הדברים של החודש האחרון
אמר לי שנראה לו שאני קצת בהרס עצמי לאור כל מיני החלטות ונתן לי את המבט המדוייק שהייתי צריכה
הוא לא שופט, אין לי את הפחד שהוא פשוט ייצא מהחיים שלי אם אני לא פוגעת בו ישירות בצורה מאוד מכוונת, אז יכולתי להקשיב
יכולתי להיפתח, יכולתי לפרוק
הצלחתי לדבר על כל מה שקרה עם המשפחה ועל החבר שהתאבד ואז הוא בעיקר עטף אותי וסוף סוף הצלחתי לבכות, את הבכי הזה שלא יצא לי כל החודש
הבכי שהייתי זקוקה להוציא
דיברנו מעט על הבחור של שיחות הוידאו ואמרתי שזה כבר שבר אותי סופית ושאני לא יכולה יותר להרשות לעצמי להיות אני.
להיות המתמסרת, המתחשבת, זאת שצריכה להחזיק הכל
והוא עזר לי להתפרק, החזיק אותי, הכיל אותי ומצד שני שם לי את האמת שהוא מאמין בה מול הפנים שלי
הוא לא ברח, הוא לא האשים, הוא פשוט היה שם באופן הכי מדוייק שיכולתי לבקש.
זה עורר את המצפון שלי בחזרה
אני לא יודעת אם זה דבר טוב או דבר רע
אני רק יודעת שסוף סוף מישהו נתן לי את האופציה הזאת של לבכות, להתפרק ולהוציא את כל השיט של החודש האחרון
סוף סוף הבנתי שזה גם בגלל שאני לא יכולה להתנחם כבר באכילה רגשית, אז אני לא יודעת איך להכיל את כל מה שעובר עלי, את כל מה שקרה
אבל לפחות כרגע, לערב הזה, הצלחתי להוציא.
אני יודעת שהכאב יחזור מחר ובעוצמה שלו אבל כרגע אני מתנחמת בשקט שאותו חבר הצליח להביא לי
תודה לך
ותודה עליך
אני אוהבת אותך
