יש לי ממש בלגאן בראש.
הרבה צרכים מצד אחד והרבה שאלות מצד אחר.
הצורך הזה לסשן, לחוסר אונים, להתמסרות מסויימת, לאיבוד שליטה, לחופש
מול השאלות של "האם זה נכון לי?" "האם זה באמת היה שם או שזה היה שקר אחד גדול?" "האם אני ביטלתי את עצמי?"
הלוחמת למדה את השיעורים האלו, את חלקם לפחות, בדרך יותר קשה משלי
אבל אני?
אני התחלתי להיכנס לדרך הקשה הזאת והיה לי מזל שהיא שמרה עלי ועצרה אותי
אבל מה זה אומר?
האם אני לא רוצה התמסרות אמיתית? מהי בעצם התמסרות אמיתית? מתי התמסרות הופכת לביטול עצמי?
ומצד שני - מתי בראטיות היא מוגזמת? האם מותר להיות בראטית במערכת יחסים מתמסרת? האם מסוגלים להבין שהבראטית שבי רוצה להרגיש את הרצון של להתמסר?
אני הרבה פעמים אומרת שהפנטזיה הכי גדולה שלי היא CNC
אבל מה מבחינת מערכת יחסים משנית? מה אני רוצה שם?
אני חמדנית, אני צריכה ורוצה הכל
גם את התחושה של חוסר האונים אבל גם את התחושה של התמסרות אמיתית שיודעים להעריך
בניגוד ללוחמת, שהיא אוהבת יותר את הצד המתמסר (למרות שגם היא יודעת להיות בראטית)
ופה נכנסת השאלה הבאה - מי מסוגל להתמודד איתי ואיתה ביחד? אנחנו חלק ממכלול שלם ולקבל אותי זאת עסקת חבילה של להבין שאני חלק מסויים במכלול ושלא מקבלים את כל המכלול.
בינתיים, בתוך מערכת יחסים, רק לוקי קיבל את שתינו (וכמובן שאת כל המכלול)
ולא בתוך מערכת יחסים אז רק אחד קיבל (את הלוחמת בתוך מערכת היחסים ואותי בלי)
אבל משהו שקרה לי בסיטואציה אחרונה מול שולט היה שהיא כל כך הרגישה שאני במצב מסוכן שהיא פשוט בחרה להיכנס בו בשביל לשמור עלי.
והקטע שבדרך כלל אנחנו מתעניינות באותו שולט, אין את הדילמה שם, פשוט לרוב רק אני יוצאת
והמקרה האחרון... זה היה מוזר, מפחיד ומערער קצת.
לקח לי זמן לחזור לעצמי, אני עדיין מחלימה והיא עדיין לוקחת את ההגה של המכלול לפעמים
צרכים ושאלות
חפרתי כבר
ולסיום, שיר מהאנימה "אינויאשה" - כמה שאני אוהבת אותה, מאז שהייתי נערה.
