*פוסט זה נכתב בשם כל המכלול אבל מדבר בשפת יחיד בגלל טעמי נוחות וכי אני (המכשפה ערפדית) כותבת אותו
כשהייתי ילדה קטנה חשבתי שאני טיפשה ומטומטמת, חונכתי לחשוב ככה, אבא שלי אמר לי את זה ואמא שלי היתה בטוחה שאני עצלנית וזה שיש לי שני אחים ביולוגים שהם מחוננים וגאונים (אחד עם תואר מהטכניון במתמטיקה ופיזיקה והשני עובד בתחום המחשבים וגאון בזה) לא עזר.
עם השנים כשכבר עליתי לתיכון הייתי עם הביטחון העצמי הנמוך שהיה לי וכל פעם השוו אותי שם לאחים שלי
זה שאני בחרתי במגמת ספרות ולא מחשבים או שבחרתי בביולוגיה ולא פיסיקה או כימיה
גם האחים שלי כל הזמן חשבו שאני טיפשה, אבא שלי הכריח אותם (איומי מכות ושיט) שילמדו אותי לקרוא את השעון ואני פשוט לא הצלחתי לתפוס את זה אז הם הבהירו לי כמה אני טיפשה
אבל אני לא יכולה להאשים אותם
לא בסביבה שאנחנו גדלנו בה
עברו להם השנים והתגייסתי (אחרי שהוצאתי פטור וביטלתי אותו), הייתי פקידת שלישות חניכים, קישור ושלמיה של חניכים מקורסים של קצונה גבוהה
אמנם בטירונות כבר הרגשתי שיש לי יכולות אבל השירות עצמו היה המקום הראשון שנתן לי את היכולת להאמין בעצמי, בעובדה שיש לי כישרונות ושאני טובה בהרבה דברים
אבל עדיין החשבתי את עצמי לטיפשה
אחר כך התחלתי לימודים במכללה לחינוך (מסלול יסודי ספרות) ואחרי שנתיים מוצלחות עזבתי.
בשנה הראשונה קיבלתי את הציון הכי גבוה בחקר ההתנסות (הקורס הכי קשוח שיש והוא בעצם סמינריון שמתבצע כל שנה) מקבוצת יסודי ספרות שהייתי בה ובאופן כללי אני נחשבתי לסטודנטית מוצלחת שגם קיבלה מלגות על ציונים גבוהים
אבל באותה שנה נכנסתי גם לקשר בדס"מי (הראשון שלי) שהוא היה הרסני והוא בעצם היה קשר התעללות ולא קשר בדס"מ, אז פשוט כל האהבה העצמית והביטחון העצמי שהתחיל להתפתח קרסו ובשנה השנייה (כשכבר הוא ואני לא היינו ביחד והיה לי מזל שהוא נפרד ממני) למדתי אבל גם חברה מהלימודים נפטרה בתאונת דרכים יחסית בתחילת שנת הלימודים וסחבתי איתי את כל פוסט הטראומה מהקשר המתעלל שהיה מבלי להבין את זה אז עברתי את השנה, אפילו עם ממוצע של 89 נקודה משהו אבל כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך.
ושוב חזרתי למקום שבו "אני טיפשה, אני מטומטמת, אני סתומה"
אבל הטיפשה, הטיפשה הזה תמיד הפריע לי
קצת לפני המכללה הכרתי את מי שקראתי לו בעבר soul mate שלי, הוא הציל את החיים שלי ואני את שלו.
לא היו ביננו יחסים רומנטיים אבל היתה ביננו אהבה (ועדיין ישנה) אפלטונית כזו חזקה שאם הוא היום יתקשר אלי בארבע לפנות בוקר ויגיד לי שהוא צריך אותי אז אני אבוא.
והוא? תמיד קינאתי ביכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, בזה שהוא חכם, בזה שהוא מצחיק וחד
ולא משנה מה הוא עשה, הוא לא הצליח לגרום לי לראות שזה קיים גם בי
השנים לאט לאט עברו - א.נשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי ואני המשכתי בכל מיני טיפולים נפשיים (רוב השנים בחיי אני בטיפולים, את זה אני עושה מגיל 16) והתחתנתי והתגרשתי ואז התחתנתי שוב
ופתחנו את מערכת היחסים
ואז סגרנו
ואז פתחנו
ואני עבדתי במקום כזה ואז כזה ואז כזה עד שהחלטתי להיות עצמאית ועכשיו להקים את העסק שלי
אבל הדבר הכי חשוב שהשתנה בתקופה הזאת היא ההסתכלות שלי על עצמי בנושא של "חוכמה"
היום אני יודעת שאני חכמה, לא פחות מהאחים שלי
אני יודעת שיש לי כל מיני סוגים של אינטליגנציות ברמה גבוהה (למשל אינטליגנציה רגשית) ואני מאוד גאה בזה
אני יודעת שיש לי חוש הומור, גם שחור, שהוא מצויין
ואני יודעת שאני יכולה להיות חדה, יותר מסכין לפעמים
אז אני ממשיכה בדרך הזאת
לאט לאט
מטפסת
מזכירה לעצמי את זה כל הזמן
לפעמים יש נפילות או צעדים אחורנית אבל גם הם חלק מהדרך ואני מקבלת אותם באהבה חשובה כי אחרת, איך אני אלמד?
אז אני מכלול קצת פחות שבור וקצת פחות מקולקל שקצת יותר אוהב את עצמו