שתינו כאן, שתינו כותבות
זה קצת מוזר לנו
אז אני המכשפה ערפדית אתחיל -
משבת בערב אני בדרופ שרק הולך ומחריף לו ועם גל דיכאון (בין החזקים שהיו לי בשנתיים האחרונות)
אני מנסה כמה שיותר לאזן את הבקשות שלי ללוקי לבין תשומת הלב שהוא כן צריך לתת לבת הזוג המשנית שלו כרגע כי היא בעצמה עוברת דברים מאוד קשים (כשאני כותבת קשים אני מתכוונת לקשים)
מצד אחד בא לי פשוט ליפול לתוך חוסר אונים ולסשן שיקח ממני הכל אבל מצד שני כרגע אני גם כמעט מגיעה להרס עצמי וזה לא המקום הנכון לעשות סשנים
אני יודעת את זה
הגל הזה ממש קשה לי
גם סוף סוך שלחתי הודעה וביקשתי את הקימונו הירוק בחזרה
ואני מתכתבת כבר יומיים עם בחור ממש מגניב ומחרמן שאני נמשכת אליו ומעניין אותי
אבל...
אני לא מצליחה להתעודד כמעט משום דבר וזה קשה, כל כך קשה לי להיות במקום הזה
המקום של לא לרצות להיות קיימת יותר, רצון שרק מחריף
ומעצים את הרגשת ה"לא רוצה שליטה, קח הכל" - רק שעכשיו אני חייבת להיזהר עם התחושה הזאת ואני תוהה אם לכתוב המשך לסיפור ההוא, חלק ט
.
בתור לוחמת אני רגילה לקשיים האלה
למרות שהיא זאת שהתמודדה איתם בשלוש השנים האחרונות, מאז הערפד, מאז שכמעט זרקתי את הקלסר האגדי שבו היא ואני נוצרנו
הוא שבר אותי לרמה שלא רציתי לצאת יותר לעולם וזה מה שבאמת עשיתי לתקופה מסויימת עד שא' שבר את המכשפה ערפדית
ואז אני יצאתי ואז... טוב, אז נסיך האופל היה וזה בכלל סיפור מסובך
והרגש שלי אליו התגבר לאחרונה, יותר משל המכשפה ערפדית ואני מתגעגעת ללראות אותו וללחבק אותו
עבר כל כך הרבה זמן, אני חושבת ששנה שאני לא חיבקתי אותו.
והיום גם לי קשה
הדיכאון הזה משפיע על שתינו היום ברמה הרבה יותר מידי גבוהה ואנחנו אלו שמחזיקות בדרך כלל את המכלול
וגם אני רוצה סשן וגם אני רוצה לאבד שליטה ולאבד את עצמי
.
אנחנו מותשות
ורוצות לא להיות בשליטה.
