איך אני אומרת שאני מתגעגעת ורוצה להיפגש מבלי להלחיץ?
איך אני מראה שאני מבינה וכואב לי אבל שאני גם מתוסכלת ואפילו קצת מיואשת?
איך אני מראה את הכאב של האכזבה מהם אבל מבלי להרוס עוד יותר?
איך אני מתאבלת על קשרים שאבדו מבלי לאבד את החדשים?
איך אני יכולה לשמור לעצמי זכות להרגיש "לא טוב" כשרוב הזמן זה מה שאני מרגישה?
איך אני יכולה להרגיש יפה אם כשאני מסתכלת במראה אני רואה רק גוש בשר?
איך אני יכולה לחשוב שאני שווה אם כל מה שאני מרגישה זה שאני צעצוע שבור?
איך אני יכולה לתקן ולשפר אם אין שיתוף פעולה?
איך אני יכולה לעבוד על תגובות שלי שנובעות מקיצון של רגש אם מי שמולי לא מוכן לעשות זאת גם? (נכון לכל מגדר)
איך אני אמורה לאהוב את עצמי כשאני כל כך מתוסבכת?
איך אני אמורה להצליח אם אני לא מאמינה בעצמי?
איך אני נמנעת ממעבר ל - 180 כשאני יודעת שאני אשחק?
איך אני יודעת שאני מתאמצת כשאני מרגישה שאני רק מתעצלת?
זה מרגיש שזה נכון שאני לא כל כך יפה, שאני לא בת 16 אבל עדיין אני לא יודעת כלום על העולם הזה.
(כן, המקור לקוח משיר ששרה ריטה - "אני חיה לי מיום ליום")
